שלומי שבת הוא אחד הקולות הכי ישראליים ואמיתיים שצמחו כאן, יש שיאמרו עליו "הקול של המדינה", וזה נכתב למרות שהוא מככב כרגע בתוכנית טלוויזיה של זכיין מתחרה. כי יש כבוד, ויש אמנות, ויש מוזיקה, ושלושתם עומדים מעל לחשבונות הרייטינג. אתמול הוא כאן, היום הוא שם, מחר הוא שוב פה. רק לפני שנתיים וחצי, בהשקת המופע שלו בקיסריה, מיד אחרי הופעה ב"כוכב נולד", שבת פרגן בענק לצביקה הדר וחבורתו והעלה לבמה את ראם כהן ופאולה ולשטיין (כן, היו פעם חבר'ה כאלה). אמש, בהאנגר 11, הפעם מצידו השני של המתרס, הוא עשה כבוד מיוחד לאבי צבי, מנכ"ל "רשת", והקדיש לו את "צור משלו אכלנו" בלדינו, לרגל מוצאם הטורקי המשותף. יש שיאמרו שמדובר בחנופה, יש שיאמרו שזו מחווה לגיטימית.

אורגינל מיהוד

כך או כך, הנושא הוא שלומי שבת האמן, וככזה שבת הוא באמת יחיד במינו. תופעה מדהימה. אין עוד אחד כזה, אורגינל מיהוד. השאיר כבר מזמן הרחק מאחור את בני גילו, ועדיין נותן פייט אדיר בצמרת המוזיקה הים תיכונית-ישראלית לצעירים ממנו. להיטים חדשים, אלבומים טובים, סגנונות חדשים-ישנים, הוא לא קופא לשנייה ותמיד ממשיך ליצור ולעבוד, חרוץ כאילו הוא צעיר ב-30 שנה. הוא גם לא שייך לאף אחד, לא חייב כלום לאיש, לא לציר התימני שמתחיל בראש העין, עובר בכרם ומגיע עד ראשון ורחובות, ולא לחבורה המרוקאית, שהגיעה מכל הארץ. במקום להיכנס לריבים ולמתחים הוא במו ידיו נתן צ'אנס לצעירים ועזר לדורות של זמרים להתפתח. וממרום גילו, מעמדו והתבגרותו היפה, הוא רק הולך ומשתבח עם השנים.

עכשיו למופע. שלומי שבת הוא כמובן זמר משכמו ומעלה, מבצע מובחר, שמצליח לחבק במוזיקה שלו אפילו את גדולי הציניקנים (אלא אם כן הם מקרה אבוד), ופרפורמר עם כריזמה אדירה, שלא זז מהבלטה על הבמה בהאנגר 11, אבל מצליח לסובב ולהרקיד מסביבו את כולם - את הקהל, הנגנים, החברים, הלהיטים, התאורה, ובעיקר את הלבבות. שבת הוא אביר הרגש הפשוט, יורה את השירים כמו חיצים, בלי התחכמויות, במיומנות ישר לנשמה.

מחלק את העולם לשניים

לא סתם הוא קרא לאלבום הכפול שלו "אחד למסיבה" ו"אחד לנשמה", שם שלמעשה מגלם את החלוקה הדיכוטומית של הז'אנר הים תיכוני בארץ - בלדות, שירים שקטים ו"מרגשים", או בשפת החתונות "שיר חופה", מול שירים קצביים, upרים, מרקידים, או כמו שמכנים אותם הדיג'יים "שירים לאחרי החופה". ושבת, כמה פשוט מצדו, חילק את האלבום שלו כמו שמרבית הקהל שלו ומרבית אנשי התעשייה בה הוא פועל, ממילא מחלקים את המוזיקה שהם צורכים ומייצרים.

הסאונד של ההרכב על הבמה היה מצוין, נקי, נעים, עגול. אחרי כמה חוויות צליל בעיתיות בהופעות בהאנגר, אפשר לומר ששבת ונגניו נשמעו ערבים לאוזן. זו היתה הופעה שהתחילה יפה, המשיכה מצוין, והסתיימה באכזבה. שבת פתח עם חמש בלדות - "יש לך" ו"מתאהב בך" מהאלבום החדש, ו"ואני שר" (שיא הקיטש) ו"שתדעי" מהאלבום הקודם. הקהל שר איתו את המילים, ומתרגש איתו ביחד. הוא עבורם קיסר הבלדות הישראלי, עם שירים הכי פשוטים, שקצת דומים אחד לשני, אבל זו פשטות מנצחת.

ג'יפסי קינג

אחרי הקטע העממי בספניולית עם "צור משלו", התחילה החגיגה הלטינית, כששבת הופך לג'יפסי קינג, עם גיטרות ספרדיות והקול המעט צרוד, כמו צ'יקו בושיקי המקורי. הוא חוגג עם מחרוזת שהיתה יכולה לככב בכל חתונה ישראלית וכוללת את "חלום צועני", "מה ששלי שלך", "מרגריטה", "אמורה מיס אמורה", "במבוליאו" ו"יום סבבה" (האחרון מיותר לגמרי). הסלסה מטורפת, הקהל רוקד, לרגע אתה מרגיש באולמי "בון בון" כלשהם באייטיז, אבל זה עובד עם סולו כלי נשיפה וסולו פרקשן. בקהל מניפים שלטים "שלומי שבת הקול של המדינה", ושבת, כאמור, בקושי זז, אבל העיניים שלו זורחות מאושר והחיוך על השפתיים אומר הכל - אני כאן בשביל לכייף אתכם. מיד אחרי המחרוזת הוא מצמיד את "מלדיטה לונה" הספרדי, ואתה מחפש על הבמה את פבלו רוזנברג. שבת מתחיל את השיר בשקט עם הגיטריסטים, כמו ארצי וסינגולדה ב"היא לא יודעת מה עובר עלי" וכשהקצב עולה זו עוד מסיבה לטינית לאור ירח.

הכל כמעט צפוי, אבל עשוי טוב, מרגיש כמו חבילת בידור, שכוללת את הסיפורים של שבת על אביו בן ה-86 (סיפור הוויקאנד בטורקיה, סיפור הפוט-מסאז' בסין, סיפור הדולרים, סיפור יום כיפור) ואחריהם את השיר "אבא", שהוא כבר המנון כל-ישראלי המוגש בביצוע הקלאסי והיפה. אחריו שבת מעלה לבמה, כמו אז לפני שנתיים וחצי בקיסריה, את ישראל קטורזה שייתן קטע סטנד אפ. זה נחמד, אבל למופע בבית מלון באילת בסוף שבוע, פחות למופע השקה בהאנגר, וקשה להאמין שמדובר בקטע ספונטני.

בטברנה של שלומי

אחרי קטורזה מתחיל החלק השני של הערב. שבת דופק מהאוול, הקהל קם לבמה, וכל האנגר רוקד את "מחפש", שנשמע עם כינור ובוזוקי מוזיקה ערבית-טורקית, שחותכת לקהל ישר לתוך הדי.אן.איי. אחריו מגיע "מאריפוסה", חגיגה נהדרת שמחברת את יוון עם טורקיה ואת הבלקן עם צפון אפריקה, כלי הנשיפה נשמעים כמו תזמורת זורנות, מביאים גרוב משובח בזמן ששבת שר על בחורה שרוקדת כל סוף שבוע. יאללה בלגן.

אווירת הטברנה מתגברת עם מחרוזת שנפתחת ב"היידה" בנאמבר שכולו כיף רוטט וסבבה משתקשקת. מוזיקה ים תיכונית-מזרחית אמיתית, שורשית, סוחפת, וסולו דרבוקה שמוביל לפופ הים תיכוני של "אוהב אותך בלילה", שיר נחמד אבל לא מבריק. החולה הבאה במחרוזת היא "גשם אהבה" מהאלבום החדש, עם קצב בלדי לפנים ועיבוד מפיל שיוצרים יופי של להיט. המחרוזת מסתיימת עם "משתגע מאהבתך", שמקבל שדרוג.

בהאנגר של טראפטוני

המחרוזת הבאה היא מחרוזת "מתוקים" שנפתחת בסולו כינור. הלהיט הותיק מרים את ההאנגר ושבת מחבר אליו בתבונה את "מתוקה שלי", להיט מדליק לכשעצמו. שבת מת מחום באור הזרקורים, אבל עדיין מנצח על החגיגה ושר במלוא גרון, עדיין בקושי זז אבל השמחה נודפת ממנו לכל עבר. ההילולה מגיעה לשיא עם "בחוף של טראפטוני". לא יאמן איך אלפיים איש (שמייצגים בעצם שני מיליון) שרים בעל פה את ה"יק יק יק" הזה. להיט ענק שהתחיל מכלום ומרקיד את כולם. עם הזורנה המפורסמת, עם שורת נגנים שבאמצע הנאמבר נעמדת בפרונט של הבמה ורוקדת יחד, עם חצוצרה שמסמנת לקהל לצעוק "אולה" כמו במשחק גמר הגביע של הפועל יהוד ב-81'. אליפות.

שבת כאילו יורד אבל חוזר תוך שנייה כדי להתחיל את "בגלל הרוח". למרות שהשיר הזה שחוק לעייפה משנים של טחינה בכל מקום אפשרי, עדיין, בביצוע חי של שבת, ששר אותו עם הקהל, כשיר-עם, כפולק-ישראלי אמיתי, אותנטי - הרגשתי צמרמורת. זה שלומי שבת בגדולתו, זמר עם, זמר של כולם, עם המנון ענק, נצחי, זה השיר שישמיעו ברדיו ביום שבו ילך לעולמו (מאחל לו עד 120), שיר שיישאר אחריו, שיר שגדול יותר ממנו. אבל הוא הצליח במו ידיו לקלקל אותו, כשעבר לקצב של דאנס. בבת אחת, מהמנון כל-ישראלי "בגלל הרוח" נהיה שיר חתונות זול, וחבל.

בסוף אין לנו על מי להישען
גם המשך המחרוזת היה מאכזב. מחרוזת דאנס שנשמעה מודבקת מפה ומשם, ללא היגיון. שבת דחס לתוכה לא פחות משמונה שירים בזה אחר זה, בית ופזמון מכל אחד מהם, ויאללה לבא אחריו, נשמע כאילו רק כדי לסמן "וי" ולצאת ידי חובה. "תנו לגדול", "ואני שר" (בפעם השנייה הערב), "עד הסוף", "מלאכית", "את בנשמה" "מאמינים בני מאמינים" ו"מודה אני" - דחוסים אחד על גבי השני כמו בקיטבג.

בסוף המחרוזת המאכזבת הזו הוא ירד ולא חזר. מוותר על "מקודשת", "לכל אחד יש", "אמא", בכל מקום" ו"האישה של חיי" שחיכו לו במחרוזת הבאה, ועל "תגלי לי למה". קשה לראות את שבת יורד מהבמה מבלי לשיר את "לכל אחד יש (הנשמה המתוקה)". אם הייתי מעריץ שלו אולי אפילו הייתי נעלב. הוא עלה ב-21:40, ירד ב-23:25. תורידו רבע שעה של פתיח ושני קטעי סטנדאפ ארוכים וקיבלתם רק שעה וחצי, קצר מדי. שלומי שבת הוא באמת גדול, אבל סיים עם טעם חמוץ בפה.