אחרי שנה די פנומנלית למוזיקה המזרחית, נראות טענות הקיפוח של בכירי הז'אנר בשנים עברו, כמו היסטוריה רחוקה מאוד. אמנם ידוע שהמוזיקה המזרחית תמיד הייתה פופולרית כאן יותר מכל ז'אנר מוזיקלי אחר, עוד מימי הקלטות בתחנה המרכזית, אבל נראה כי רק השנה קיבלו כוכביה את החותמת הממסדית שכל כך ייחלו לה. גם אם בחלומות הכי ורודים שלהם (קשה להאמין שאייל גולן חשב שהוא ימלא את קיסריה עשר פעמים בקיץ אחד) הם לא ציפו לחיבוק כזה חם. אין ספק שלעולם הסלולר שאפשר מכירת שירים בודדים וחשף לראשונה את טעם הקהל האמיתי הייתה את ההשפעה המכרעת ביותר, אבל במקביל אליו חייב לציין גם התחזקות האינטרנט (הפורומים הים תיכוניים הם מהפעילים ברשת), התחזקותן של התחנות האזוריות שחלקן נתנו אלטרנטיבה לשלטון גלגל"צ ואפילו כוכב נולד (מסתבר שדווקא עומר אדם הוא הכוכב האמיתי של העונה הזאת).

וכשמדובר בכזו הצלחה גדולה ברור מעל כל ספק שהקהל שצורך את להיטי הז'אנר הוא כבר לא רק הקהל ה"טבעי" שלה, אלא גם כזה שפעם סלד ממנו, ולראייה להיטי החפלה שכבשו את הרדיו השנה: מ"מקודשת" של שרית חדד, דרך "מונו" של שלומי סרנגה (אולי היחיד שניסה ל"השתכנז" בגל האחרון) ועד "יפיופה", או בעצם כל שיר של אייל גולן. אפילו קובי פרץ שעדיין לא זוכה לחיבוק גלגל"צי מלא (באופן יחסי) הגיע לכל אוזן עם "אני לא בן של מלך" והדואט עם אשתר "יחד". הרדיו כמובן לא היה היחיד אלא גם הטלוויזיה (לוח שידורים מזרחי למהדרין של 24 החדש, שלומי שבת עושה פעמיים כוכב נולד, עידן יניב וגולן עם דקומונטרי בפריים טיים), רחבות הריקודים (והפעם לא רק אלה של אולמי החתונות) וכמובן הכיבוש של קיסריה מול פניו המשתאות של שלמה ארצי.

הסכר שנפרץ הותיר אחריו שובל כל כך דומיננטי שגם דור המייסדים של הז'אנר לא קופח, איציק קלה עשה היכל התרבות וקיסריה וישי לוי שעשה קאמבק היסטרי עם "ריקוד רומנטי" ו"אישה נאמנה". ותוסיפו לזה גם את הדור הצעיר יותר: שמות כמו דודו אהרון ומשה פרץ שלא רק סיפקו להיטים גדולים, אלא גם הוכיחו שהם קצת יותר מזמרים מבצעים ואף חשפו כישורי כתיבה והלחנה מוצלחים.

אבל לצד ההצלחה ההיסטרית, והמוצדקת, חייבים גם להגיד: לא מעט פעמים השנה, אווירת החפלה יצאה מכל פרופורציה, והטענה היא לאו דווקא לזמרים שבאו לעשות את העבודה שלהם כי הזמינו אותם, אלא יותר לתקשורת. כי אם היה משהו שחרק בכל הגל המזרחי ששטף את המדינה הוא דווקא החיבוק הלוחץ של אלה שהתעלמו מהז'אנר בשנים האחרונות והתנהגו כאילו התגלו בפניהם לוחות הברית (ערוץ המוזיקה החדש למשל), תוך כדי שהם מתעלמים כמעט לחלוטין ממוזיקה אחרת שנוצרת כאן. מישהו כנראה שכח שלפעמים קצת יותר מדי יכול גם להביא לתוצאות פחות חיוביות ומספיק להזכיר את השנים המתות של אייל גולן ושרית חדד אחרי ההתפוצצות שלהם בסוף העשור הקודם שהגיעו לרוויה עם גל להיטי ה"בלבלי, תשגעי ותסובבי". 

העניין הוא שמדובר כאן במפלצת שמאכילה את עצמה: התקשורת יוצאת מכלל פרופורציה, והאמנים נהנים מתשומת הלב האדירה שמורעפת עליהם. הבעיה היא שהדרך הזו לא משרתת אף אחד מהצדדים. צריך להבין, כל כמה שנים מגיע גל אחר של סגנון מוזיקלי שמקבל את הפוקוס. בשנים האחרונות היה לנו את עידן השאנטי בחסות מוש בן ארי וחבר מרעיו, אחר כך הגיע עידן המסיקות, והיום זהו עידן הגולן. עם זאת, כמו שההיסטוריה מלמדת אותנו, מדובר כאן בתהליך שאחרי שנה- שנתיים ימצה את עצמו וסגנון אחר ישתלט על זמן האוויר היקר. אם המוזיקה הים תיכונית באמת רוצה להשתלב באופן אורגני במרחב היא צריכה להשקיע ביסודות, ולהמשיך להתפתח מוזיקלית. אחרי הכל, כולנו כבר היינו כאן עם שרית חדד ומוטי, אייל גולן ולב של גבר, ומושיק עפיה עם החלום המתוק, כשכולם ניסו לחקות את כולם, ושרפו את הקרדיט שלהם במהירות יחסית. הפעם יש סיכוי לשינוי. את התשובות לכך נגלה בשנת תש"ע.