ביוגרפיה של דליה רביקוביץ'

דליה רביקוביץ נולדה ברמת-גן בשנת 1936, ללוי, מהנדס שעלה לארץ ישראל מחרבין שבסין, ולמיכל, שהייתה מורה. אמה הייתה נכדתו של הרב שמואל הומינר, מהבונים הראשונים של שכונות ירושלים. דליה הייתה בת בכורה במשפחה ואחריה נולדו שני בנים, תאומים. שלושה שבועות לפני יום הולדתה השישי, נהרג אביה בתאונת דרכים. לאחר התאונה עברה המשפחה לקיבוץ גבע. דליה סבלה נידוי והשפלה בקיבוץ, ובגיל 13 עברה לגור אצל משפחות אומנות בחיפה ולמדה בתיכון "חוגים". היא התגייסה לצה"ל, אך כעבור שמונה חודשים השתחררה על סעיף נפשי.
רביקוביץ למדה באוניברסיטה העברית בחוגים ללשון, אנגלית וספרות עברית, ובמקביל להם עסקה בהוראה בבית ספר תיכון. היא לא סיימה את לימודיה. ב-1972 קיבלה מלגה ללימוד ספרות באוניברסיטת אוקספורד.
בגיל 24 נישאה לסופר יוסף בר-יוסף, וכעבור שלושה חודשים נפרדו. כעבור שנתיים נישאה ליצחק לבני, וכעבור שלוש שנים התגרשה ממנו אך נשארה בחברות אמיצה אתו עד אחרית ימיה. בשנת 1978 ילדה רביקוביץ את בנה המשותף עם עו"ד חיים קליר, שאתו חייתה 13 שנה.
שירתה של רביקוביץ זכתה להערכה רבה, והיא אף זכתה בפרסים ספרותיים למכביר: פרס ביאליק (1987), פרס שלונסקי, פרס ברנר, ופרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (2005); בשנת 1998 הוענק לה פרס ישראל ובשנת 2000 דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת חיפה.
חייה של רביקוביץ אופיינו במסכת של דיכאונות ויציאה מהם. דבר זה השתקף בשיריה שחשפו את סערות נפשה, שנעה בין חיות אדירה והרצון להיות מעורבת בכל עניין פוליטי ומוסרי, לבין דיכאונות וניסיונות התאבדות. על הדיכאון כתבה: "הדיכאון שלי הוא שפל יציב. אין לי מאניה-דפרסיה. כשאני בדיכאון אני כל כך שונאת את עצמי, שאני לא שונאת אף אחד אחר".
ב-21 באוגוסט 2005 נמצאה דליה רביקוביץ בדירתה ללא רוח חיים.