שנות השמונים בישראל לא היו קלות: מלחמת לבנון הראשונה, משבר המניות בבנקים והאינתיפאדה הראשונה הגבירו את המעורבות החברתית של אמני מוסיקה מקומיים. בעולם המלחמה הקרה היתה בשיאה, עד נפילת חומת ברלין ב-1989, וסגנונות מוסיקה חדשים כמו הבי מטאל, ניו-ווייב וסינטפופ פרצו לקדמת הבמה.

מוסיקה ישראלית בשנות השמונים הושפעה מסגנונות מוסיקה פופולריים בעולם באותה  תקופה. הלהקות הצבאיות, שפורקו בהוראת הרמטכ"ל דאז רפאל איתן, הוחלפו בדיסקוטקים כמו הפינגווין, הליקוויד וקולנוע דן, שבהם הושמעה מוסיקה משופעת בסינטיסייזרים ומכונות תופים כגון דיסקו וסינטפופ. התחזקותם של סגנונות מוסיקה אלקטרוניים הביאה לדעיכה קלה במספר הלהקות שניגנו מוסיקה ישראלית, אבל מספר להקות שפעלו באותה תקופה הפכו לענקיות פופ במונחים מקומיים.

להקת תיסלם, שהקימו יזהר אשדות ויאיר ניצני, סחפה את המדינה עם מוסיקה קליטה וקצבית ושירים כמו "רדיו חזק" ו"תנו לי רוקנ'רול". הלהקה הקליטה שלושה אלבומים בלבד, אך זכתה לפופולריות רבה בקרב מעריצי מוסיקה ישראלית, אשר הגיבו בצער רב להודעת הפירוק ב-1983.

להקה אחרת שזכתה להצלחה גדולה באותה תקופה, למרות שפעלה תקופה קצרה, הייתה בנזין. בנזין מכרה עשרות אלפי עותקים ונבחרה פעמיים ללהקת השנה. הלהקה התפרקה ב-1985 והזניקה את קריירת הסולו של יהודה פוליקר, אשר פנה ליצור מוסיקה מעט שונה מרוק הגיטרות הקשוח של בנזין.

להקה נוספת שפרצה בשנות השמונים היא משינה, שנחשבת עד היום לאחת הלהקות המשפיעות ביותר ברוק הישראלי. משינה הוקמה על ידי יובל בנאי ושלומי ברכה ב-1985, והוציאה שלושה אלבומים עד סוף שנות השמונים, שכללו להיטים נצחיים כמו "אופטיקאי מדופלם", “רכבת לילה", “שלח לי מלאך", “ברחובות שלנו" ו"אהובתי.

בעקבות האינתיפאדה הראשונה שפרצה ב-1987, אמני מוסיקה רבים כגון  אהוד בנאי, נורית גלרון, יהודית רביץ וחווה אלברשטיין כתבו שירים פוליטיים וחברתיים שעוררו מחלוקת קשה באותם ימים.

ברשימת אמני מוסיקה המובילים של אותה תקופה ראוי לציין גם את דני רובס, רמי פורטיס וברי סחרוף (שניגנו במינימל קומפקט), אריק סיני ושלמה ארצי, שהמשיך לבסס את מעמדו כאחד מהזמרים הבולטים במוסיקה הישראלית.