למרות שהוא עדיין מלך האימפריה הגדולה בעולם המוזיקה ואחד האנשים הכי חזקים בתעשיית הבידור האמריקנית, ג'יי זי הוא כבר מזמן לא הראפר שיוכל להציל את עולם ההיפ הופ, כמו שהכריז עם צאת אלבומו החדש The Blueprint 3. מקסימום האיש שיגדיל את ממוצע המכירות השנתי של הז'אנר. זה לא בגלל שהוא איבד את זה, אלא בעיקר כי הוא כבר הרבה יותר גדול מכל זה.

בניגוד לקולגות מסויימים, ג'יי זי תמיד ידע לשמור על עצמו, מה שהפך אותו לאחד הראפרים הבודדים שנשארו רלוונטים מתקופת הזוהר של ההיפ הופ בניינטיז. בזמן שטופאק וביגי עשו את הקלאסיקות שלהם, נרצחו שנייה אחרי והפכו לאגדה, הג'יגה מן תמיד נאלץ להוכיח את עצמו בכל פעם מחדש. מבחינת צבירת ממון ושבירת שיאים (הכניס יותר אלבומים לפסגת הבילבורד מאשר אלביס) אין ספק שהוא הצליח יותר מכולם, אבל מבחינה אומנותית לא תמיד זה הלך לו חלק , כמו שיעיד ה"בלופרינט"
השני והמאכזב.

כשהחליט לפרוש ב-2003 אל מאחורי הקלעים, זה לא באמת הפתיע אף אחד. בניגוד לראפרים באותה ליגה כמו אמינם, שהמשיך לסדר לעצמו השראה הודות להתמכרויות למיניהן, אצל ג'יי זי כבר התקבלה תחושה שאין עוד שום דבר חדש להגיד. יותר מזה, הוא כבר היה החלום האמריקאי בהתגלמותו: בעליה של אימפריה כלכלית, בעלה של זמרת הפופ הכי שווה בביזנס, חבר של האנשים הכי חזקים באמריקה כמו אובמה ואופרה וינפרי ומעורבות מלאה בקריירה של כוכבים גדולים כמו קניה ווסט וריאנה. גם אחרי שחזר לעניינים עם Kingdome Come הבינוני יחסית מ-2006, והפסקול לסרט "אמריקן גנגסטר" שנה לאחר מכן, ג'יי זי התקשה לשכנע את המעריצים והאלבומים זכו להצלחה מינורית, בטח ביחסית להישגיו בעבר.

כל אלה הופכים את הבלופרינט השלישי להפתעה נעימה של ממש, גם אם מהוקצעת ומשויפת יתר על המידה (השמועות אומרות שהקליט את האלבום פעמיים). לא מדובר כמובן במשהו ברמה של הדיסק הראשון בטרילוגיה, אבל בטח ובטח בדיסק טוב בכמה רמות מקודמו. כיאה לאיש עסקים שמבין לאן הולכת תעשיית המוזיקה, הלך הפעם  ג'יי זי בעיקר על דיסק של סינגלים חזקים, מלווים בהפקות של מפיקי על בראשות טימבלנד וקנייה ווסט. שני אלה, יחד עם אורחים נוצצים כמו קיד קאדי, אלישיה קיז והאישה שאתו- ביונסה, מספקים לו הפעם גלישה חלקה אל מצעדי הבילבורד. אם זה להיט הרדיו ענק עם ווסט וריאנה (Run This Town), הדואט המרגש עם קיז (הסינגל הבא Empire State Of Mind) ופצצת המועדונים של סוויס ביטס On to the Next One. מוצלחים נוספים: D.O.A הגרובי שבו הוא יורד על כל הראפרים שמשתמשים באפקט האוטוטיון הסורר, תוך כדי שהוא נותן לווסט,האיש שעשה עם זה אלבום שלם, להפיק לו חצי דיסק ו- Off That המדבק שמוכיח שלטימבלנד עדיין יש את זה. מוצלחים פחות: So Ambitious בהפקה מאכזבת של הנפטונז והקאבר הגרוע והתמוה ל- Forever Young האייטיזי של אלפאוויל, מסוג הקטעים שיכולים לגום לך לזרוק מהטקסט את כל המילים הטובות ולהסתפק בשני כוכבים. מזל שהוא מגיע רק לקראת הסוף.