לאונרד כהן שעומד על הבמה בפסטיבל Isle of Wight הוא דמות מעט זרה. כמעט ארבעים שנה עברו מאז אותו לילה, ונדמה כי כהן השאיר את הדמות שלו אז- מין משורר מהפכן, זועם, מבולבל ומסומם- הרחק מאחור. כהן שאנחנו מכירים הוא ג'נטלמן חבוש מגבעת, חנוט בחליפה, ציני במידה, ובעיקר אדם המשדר ענווה ורוך. כל זה לא אומר שכהן השתנה. גם מבעד לחליפה והחיוך הוא ממשיך להטיל על אוהביו טקסטים אפוקליפטיים, מיניים, גדושים בדימויים של מוות ואהבה, אבל יש בהם משהו מחושב יותר, שלם יותר, רך. דווקא על רקע הדימוי של לאונרד שזכינו לראות כאן בקיץ האחרון מרתק לחזור לנקודה בזמן שבה שום דבר לא היה ברור עדיין. 

נתחיל קודם בפסטיבל: פסטיבל Isle of Wight, שנערך בבריטניה בשנת 1970, היה טקס הפרידה הסמלי משנות השישים. מלבד השמות הגדולים שהופיעו באותה שנה בפסטיבל- הדורס, ג'ואן באז, דונובן, המי, ג'וני מיטשל וג'ימי הנדריקס היו רק חלק מהליין אפ- הפסטיבל הפך להיות מין הד מאוחר של וודסטוק עם קהל של מעל 600 אלף איש, תכנון לוגיסטי בלתי נסבל שאיים על שלומם של המבקרים ובעיקר תחושה של תסכול שעומד להתפרץ. הכל התנהל בחוסר מנוחה. כל מה שיכול היה להתקלקל, התקלקל. האהבה הפכה לאלימות, אמנים עלו לבמה וירדו אחרי שני שירים כי הקהל סילק אותם ובאופו כללי הכל עמד על סף נקודת רתיחה. זה היה אותו אירוע, אותם אנשים, אותם אמנים, רגע אחד אחרי שהכל נגמר שהוא גם הרגע שבו אנשים הבינו שהחלק שלהם במסע הזה הסתיים.

ההופעה של כהן נקבעה ללילה האחרון של הפסטיבל, מייד אחרי ג'ימי הנדריקס (שבועיים לאחר מכן יתברר כי זו הייתה ההופעה האחרונה של הנדריקס). בנקודת המפגש עם כהן בזמן ההופעה הזו האגדה נמצאת עדיין בשלבי התהוות (שני אלבומיו הראשונים ראו אור בשנתיים שלפני כן והשלישי יצא שנה לאחר מכן), וכהן נשמע כאן ראשוני, פה פתוח ועוצמתי, וקצת אבוד. כהן, לבוש מעיל גשם ארוך מעל הפיג'מה שלו, פותח את הסט שלו כשהוא נשמע מסומם ומנומנם בסיפור על אבא שלו שלקח אותו לקרקס כשהיה 7, ומבקש מהקהל להדליק גפרורים. הוא כמעט נחנק מההתלהבות שהמראה (שמזכיר לו גחליליות) מעורר. השיר הראשון, Bird On a Wire, מתווה את הדרך למה שיקרה המשך – כהן חצי משועשע, חצי מהורהר מגיש את יצירותיו עם הרבה אירוניה עצמית ובביצועים מפוזרים, שחסר בהם מעט דיוק המפנה את מקומו לקסם שנמצא ליד וסביב השירה מושכת-המלים של כהן.

יש כאן רגעים – כמו בSo Long Marianne, שהוא עולה לכמעט יללה שמטילה נופך קינתי על השורות, ויש אחרים (Lady Midnight) שבהם הוא משוחרר ועוצמתי. רגעי השיא הלא מעטים מצויים, בעיני, במקומות שכהן נכנס לרבדים המכשפים של המלים שלו עצמו, למשל ב- Stranger Song שלמרות מרחק הזמן וההקלטה הלא נקייה (האיכות של הסאונד באלבום יכלה להיות טובה יותר) מעניק תערובת של כאב, פיקחון ואירוניה. אתה מכיר את השיר הזה מאלפי האזנות קודמות, אבל פתאום הוא מותח אותך, הסיפור על הזר הזה שמגיע ברכבת ומחפש קלף גבוה להחזיק ביד החלודה שלו מושך אותך בקורים אפלים שכאילו נקרעו מהנשמה של כהן, ששם את הלב שלו בכל מילה.

מהצד האחר של רפרטואר ההגשה שלו, לאונרד עורך ב-Tonight Will Be Fine מין חגיגת משתה אירי, עם כינורות וכל ההופלה הנלווה, וכהן לוחץ את הקול בצורה לא אופיינית – הוא נשמע חופשי, לא מחושב, חצי מטורף. הוא מספר בדרך סיפורים על פוסטר של קצינה נאצית שהיה תלוי בחדרו והוא חיזר אחריה, על ננסי שהתאבדה בירייה, ברגע אחר הוא מקריא שירים מתוך הספרים שלו, מזמין את הקהל לתוך העולם שלו, ולאט לאט, כמו מכשף, הוא מצליח להפנט את ההמון. לרגע כל ההמולה שוכחת. זה הרגע בו אתה מבין שכהן שנמצא על הבמה, זה עם המראה המוזנח והעיניים העייפות, הוא אותו כהן הג'נטלמן המבוגר עם המגבעת והחיוך שאנחנו מכירים מהשנים האחרונות. אמן שנמצא כמעט תמיד בתוך הרגע עצמו ומעליו, אמן שהכוח של המילים שלו וכנותו, יוצרים את הרגע הזה שכולנו מחכים לו, בכל זמן, בכל מקום, כדי שנוכל לחזור הביתה ולדעת שגם אם זה נגמר, לקחנו איתנו לפחות זכרון אחד מושלם.