הצליח לה. זו השורה התחתונה. "קומוניקטיבי", אלבומה השני של נינט טייב, הוא פשוט אלבום רוק טוב: הסאונד מוקפד ומדוייק בחסות רוקפור, הטקסטים של נינט אמנם לא מבריקים במיוחד אבל מצליחים לייצר אמיתות קטנות על חיים, אהבה ושנאה, והביצועים הווקאלים, לפחות בחלק מהשירים, הם וירטואוזים. ו...זהו בעצם. אין כאן "אבל", גם אם אפשר להתעכב על כמה שירים בעייתיים יותר. רק שזה חסר טעם. "קומוניקטיבי" הוא לא אלבום מושלם ולא צריך להיות, מדובר בסך הכל באלבום מעבר של זמרת צעירה שיש לה עוד הרבה דרך לעשות אבל עשתה צעד ראשון מאוד חיובי בדרך לשם.  

זו הייתה ההקדמה, עכשיו בוא ניכנס לעומק של הדברים, כי ההמולה שהייתה כאן בחודשים האחרונים סביב נינט והשינוי שהיא עברה דורש דיון בנפרד. הדרך בה התקבל האלבום החדש של נינט הוא תגובה היסטרית של תעשייה שקפאה על שמריה, משכפלת אותם שירים ואותם אלבומים בשביל אותה תחנת רדיו, ושכחה שאמנות היא קודם כל דרך של אמנים להביע את עצמם, והיא דורשת לקחת סיכונים, לחפש, להתפשט ולהתלבש, ובסוף אולי להגיע למקום ואולי לא. זה חלק מהסיכון, ונינט נמצאת בדיוק בזמן הנכון בחייה לעשות את זה. היא בת 26, יש בה רעב כן להוכיח לעולם את הכישרון שלה,  והיא הרוויחה את החופש לצעוק, להתערטל, לחפש, ולטעות.

רק שבעיני רבים, הניסיון הזה של נינט נתפס כזיוף והסירוב לנינט החדשה הוא כמעט אוטומטי. ולמה בעצם? הרי אין דבר כזה באמת נינט החדשה. יש את נינט האדם, והאמן, שמתפתח בדרכו שלו. הרי כשזורקים ילדה לתוך הקלחת ההיסטרית והבלתי אפשרית של התקשורת הישראלית בגיל 20 לא מקבלים בן אדם, מקבלים דמות. וזה לוקח זמן, אנשים מתבגרים, הופכים בטוחים בעצמם, עוברים תהליכים. זה מה שקורה לנינט עכשיו. רק שבניגוד לאחרים היא לא מסיימת את התהליך הזה בראיון מזוייף לעיתוני סופשבוע רגע לפני שהיא רצה להקליט את הגרסה המאה אלף לאותו שיר שמתנגן כבר עשור במיינסטרים הישראלי. היא בחרה להגיד את מה שיש לה להגיד באלבום שבניגוד לשמו לא ממש מתקשר עם אף אחד, שיש בו המון בלבול וקצוות לא משוייפים אבל הוא אישי, מקורי, ולצד אי אילו נפילות, יש בו גם כמה מהשירים הכי טובים שכתבו כאן לאחרונה.  

הקהל מצידו, מתעלם. בעצם, אם היו מתעלמים זה היה הגיוני יותר. אבל התגובות אל מול השינוי של נינט גובלות בהיסטריה. כתבות בעיתונים, ביקורת מכל עבר, טוקבקיסטים זועמים, התעלמות די הפגנתית של הרדיו מהשירים החדשים ובעיקר קהל שלא יפקוד את חנויות הדיסקים וכנראה גם לא את אתרי ההורדות. בעצם הגישה הזו, נינט, שלא באשמתה הפכה להיות בפעם השנייה סמל לתרבות חולה. בפעם הראשונה זה היה אחרי הגמר בניצנים, שהקהל והתקשורת הפכו אותה לאמן הכי מצליח בארץ בלי שהקליט אף שיר מקורי, ובפאזה הנוכחית, בתור הוכחה נוספת שאם יש משהו שהתרבות הישראלית שונאת יותר מהבינוניות בה היא מתנהלת, זה מישהו שמנסה לכופף את החוקים ולשבור את מעגל הבינוניות.

וזה בעצם גם הסיפור של "קומוניקטיבי". זה אלבום שמנסה לשבור מעגלים. זה אלבום של חיפוש, תהייה, טעייה, וגם לא מעט ביקורת עצמית. זה אלבום שמסמן דרך, אבל עדיין לא יודע מה המטרה. בגלל זה גם הפער בין כמה מהשירים כאן: "מדברים" ו"אולי בחגים" למשל הם שירים מעולים, בהם נינט מצליחה לנסח אמיתות קטנות ביחס לעצמה ולעולם, "אם אני אלך" הוא פשוט שיר מוצלח עם ביצוע ווקאלי וירטואוזי, "בשקט הזה" בו היא מארחת את מארינה מקסימליאן בלומין ההרמוניה הקולית ביניהן יוצרת שיר ערש קטן ויפה. לעומת זאת "הכלה" הוא הרצועה החלשה באלבום וזה נשמע כמו התרסה לשם התרסה ופחות כמו שיר, וגם "עבדים" מנסה לייצר אמירה מסובכת מידי ונופל לקלישאות. אבל אלה רק מהמורות קטנות בדרך שלא מורידות מגודל ההישג של נינט: היא הצליחה לעשות אלבום רוקנ'רול ראוי, מודרני, וכן. האמת? חתיכת הישג.