גבע גלים
גבע אלון נע בקו התפר בין ניק קייב לניק דרייק וכותב שירים עדינים ויפים. רק חבל שמידי פעם הוא לא מרשה לעצמו לשחרר את הרסן
גיא ניב/ מערכת שירונט 24/11/2009
 
דרוג המערכת
Get Closer (2009)
בהוצאת הי פידליטי
null
דרוג הגולשים

האזנה לחומרים של גבע אלון מייצרת תמיד תחושה שמתישהו כבר היינו במקום הזה ושמענו הכל. אלון עושה פולק אמריקאי מתוק- מר, שום דבר שלא עושים זמרים אחרים עם גיטרה מאז הסיקסטיס, אבל לזכותו ייאמר שהוא פשוט עושה את זה עם המון כשרון, דיוק ויופי. הדברים רלוונטיים במיוחד בכל הנוגע לאלבומו החדש, Get Closer. אלון נשמע כאן כמו שילוב בין ניק דרייק לניק קייב כשהוא נע בקו התפר הזה שבין מלנכוליה עדינה, כתיבה אישית ופריטת גיטרה מרפרפת המעבירה רגש נקי (מכאן הדרייקיות) לעוצמה מחוספסת שמתחבאת מתחת (הנגיעה של קייב).

הגדולה של אלון היא שהוא מצליח להישמע טבעי ולא כמו ישראלי שמתאמץ לשיר באנגלית כשהוא משורר בתים מלאי חכמה כמו:

 Help me girl I think I'm dying\ But to my movie there's no end
I just keep on rolling Tape by tape Until they kick me out to the rain".

מדובר בתצוגת תכלית של ביצוע אישי אבל לא מייגע מדי, שירי אהבה קטנים וקצת עצובים (הבחורות הן כמו "נהר שמלא בתקוות אבודות"- איזה יופי של משפט) שבאמת מצליחים לזרוח דרך הקול הצלול שלו. גם חבורת הנגנים שעובדת איתו באלבום הזה עושה עבודה טובה, ובמיוחד בן גולן שמפליא בביצועי גיטרה שתומכים במנעד המרשים של אלון ונכנס פה ושם בנגיעות של ריפים קטנים אך מתוזמנים היטב. כשהוא יוצא למסעות סולו על המיתרים זה כבר נוסק לכוח של קרב אגרוף בין הדיסטורשן שלו לרמקולים (וסליחה מהשכנה שירדה להתלונן שאני מפריע לה ללמוד) כשעל הכל מנצח  טום מונהאן (מפיק על שעבד גם עם דיבנדרה בנהארט והג'ייהוקס).

עם זאת, משהו בכל זאת חסר. בהתחלה לא הצלחתי לשים את האצבע על מה בדיוק מפריע לי – הרי הכל כל כך יפה ומדוייק ומרגיש נעים בחורפיותו, אז מה מטריד אותי לעזאזל? ואז הבנתי – זה בדיוק מה שזה. אלון הלך יותר מדי עם הדרייק ולא מספיק עם הקייבים. אתה חש שיש לו אגרסיביות חבויה, איזו נגיעת טירוף שמסתרת מתחת לכל הרבדים הרגועים הללו, ואחרי כמה האזנות לשירים (הבאמת יפים) שלו בא לך לבעוט לו במגבר ולצעוק – יאללה, תשחרר את החיה כבר!

ברגעים המעטים שבהם אלון חופר לתוך הנשמה ושר מהביצים לא פחות מאשר מהלב  (The Folks Back Home) הוא באמת מעיף אותך, וניכר שיש לו קישקעס לדקור מהם – מין איזו אירוניה לעגנית שפתאום מתגלה בשירה שלו, והגיטרה סוף סוף צורחת עליך בזעם קדוש. עוד קצת מזה והיה לנו כאן אלבום באמת מושלם, אבל גם בגרסה העדינה יותר מדובר ביצירה ראויה ונוגעת ללב.