חוגגים יומולדת 60 לשלמה ארצי- הרגעים הגדולים, השירים, המילים, ההופעות

שלמה ארצי חוגג יום הולדת 60. נתחיל במזל טוב. מגיע לו, ואנחנו מאחלים לו שיהיה עוד הרבה שנים על הבמה בקיסריה, זאפה וכל מקום אחר כי קשה לדמיין את ישראל או המוזיקה הישראלית בלי ארצי, אמן, שאם לא היה לנו היינו צריכים להמציא אותו. מין דמות המכילה באופן כמעט מושלם את הישראליות כמו שהיינו רוצים לזכור אותה, ובשנים האחרונות מסמלת את ארץ ישראל החדשה כמו שאנחנו רוצים שהיא תהיה בניגוד למה שהיא באמת.

אני זוכר את השלב שבו אני גיליתי את ארצי. כבר לא הייתי נער (ביותר מידי מקומות ארצי נחשב לאיסור מוחלט ולסמל האנטי קוליות). אבל איפשהו באמצע שנות העשרים לחיי, גיליתי את האלבומים הראשונים שבהם ארצי עבר משירי פסטיבלי זמר והלחנת חומרים של אחרים לכתיבה אישית, ונשביתי בקסמו של האיש הזה. ב"דרכים" המופלא הוא כתב שורות קלאסיות כמו "ידי אינן ידי האיש ההוא, ידי המקנאות" (אף פעם לא תדעי) או "בצוותא מופיע זמר מחופש עם שירים מאתמול שאיש לא יבין, שאיש לא יתפוש" (צוותא). אז לא בטוח שהבנתי או תפסתי, אבל הרגשתי שלארצי היה מה להגיד והוא ידע איך להגיד את זה. לכל מילה הייתה משמעות וכל שורה נגעה במשהו בצורה מדוייקת, ועוררה תחושה כמו של משהו שנמצא בקצה האצבעות אבל אתה לא מצליח לאחוז אותו. "מהן המלים, אם לא שתיקה", הוא שאל אותי ב"חצות", האלבום הבא שלו שיצא ב-1981. וזה היה העניין עם שלמה – המלים היו שתיקה, אמירה, עולם של קסם שהוא של שלמה אבל גם של כולנו וכמו שעמיר לב שעבד איתו על "אני בא" (מהאלבום "ירח") סיפר פעם, הוא יכל לעבוד ימים שלמים על שורה אחת. לרוב אתה מרגיש את זה. בשנים הגדולות שלו ארצי כתב שורות מושלמות ומשוייפות. הבדיחות שהגיעו על בליל המילים הלא מובן שייך לטקסטים שנכתבו בשנים האחרונות, ובצדק, אבל עוד נגיע לזה.

הרגע הגדול והחשוב ביותר מבחינה אמנותית בקריירה של ארצי היה ב-1988, אז יצא  "חום יולי אוגוסט", שהגיע אחרי רצף של אלבומים נפלאים. באלבום הזה ארצי עשה את הצעד הכי מרשים שלו בעיני ככותב, ובחר להתמודד עם נושאים אישיים וכואבים. הוא תוקף חזיתית את עובדת היותו דור שני לשואה, "מי רוקד תחת ירח, רק הזיכרון, מי האיש בתמונה, מי הילד בארון"? הוא שאל ב"בגרמניה לפני המלחמה". יחד עם אמירות פוליטיות ("יש לנו ארץ, למה לנו עוד אחת"?) וכמובן שיר הנושא על החיילים שמתים בואדי בלבנון התקליט הזה היה מלא עוצמה, כאב חשוף ולא פחד לדרוך בכל הכוח על כל הנקודות הכי רגישות במרקם החיים המסובכים של ארצי ושלנו. הוא הצליח לתת לך תחושה שהוא מבין אותך, שהוא יודע מה עובר עלינו כאן, שהוא בעצם אנחנו.

אבל מאז חלפו הרבה שנים וארצי לא הצליח לשחזר את השיא הזה אם בגלל המחיר הנפשי שגבתה ההתמודדות עם כל המטענים הללו, אם בגלל הרצון לעסוק בכיוונים אחרים (שירים שקוראים להם "עבד הממהר" לא מביאים לך את פרס ישראל) ואם בגלל התפתחות אמנותית שלקחה אותו למקום שונה. האלבום הבא שלו היה "כרטיס ללונה פארק", ושם הרגשתי שהוא אכן גבר שהלך לי קצת לאיבוד. ההפקה המוזיקלית היקרה, העיבודים המסובכים, העושר המוגזם – האלבום הזה, שרצתי לקנות אותו, אכזב אותי לא כי הוא היה לא טוב, אלא כי ארצי התחיל להתרחק בו מעצמו, מהאמת הפנימית המזוקקת שלו שכל כך משכה אותי, מלהיות הוא בלי הגנות ולשקף מתוך זה את מה שאני הייתי יכול להתמודד איתו דרכו.

חוגגים יומולדת 60 לשלמה ארצי- הרגעים הגדולים, השירים, המילים, ההופעות

הוא המשיך להוציא אלבומים טובים שגם הצליחו ("ירח", "שניים" ועוד), רק שבעיני התחיל להיות משהו קצת פשטני בשורות כמו "זרוק לבד על המרבד זמזמתי פירירים" (ערב בלי ירח). זה לא בא להגיד שארצי מזלזל בעצמו או ביצירה שלו. ארצי ידוע בנטייתו הפרפקציוניסטית לגנוז אלבומים ולעבוד עליהם עוד ועוד, וזו בוודאי לא החלטה קלה ליוצר כשכל כך הרבה אנשים עובדים איתו והכסף שמושקע בכל פרוייקט, אבל אני חושב שזה נובע לפחות בחלקו מכך שהאגדה של שלמה ארצי התחילה לשים לחץ של ציפיות לא הגיוניות על האמן שלמה ארצי ובקרב הזה ארצי האמן הוא זה שהפסיד.

בנקודה הזו מעניין לחזור רגע לתקופה של "יולי אוגוסט" כי קרה שם דבר נוסף. ארצי מיצב את עצמו שם כקול ישראלי צלול וחד ובאותו זמן גם קיבע את עצמו בתור הגרסה הישראלית של ברוס ספרינגסטין. הסיבות היו ברורות (מלבד העובדה ששניהם עבדו עם לואי להב והסאונד המנופח ), בדומה לבוס, ארצי מחובר בנימי נפשו לתבנית הנוף שמסביבו, חוצה גבולות של גיל ומעמד כלכלי אצל הקהלים שלו ובעיקר - פרפורמר בחסד שמגיע לשיאים בכל הופעה. חום יולי אוגוסט היה ה- Born in the Usa שלנו. שיר אהבה עצוב ועם זאת מלא תקווה למדינה ואנשים שאיבדו את הדרך. השניים המשיכו עוד לצעוד באותו משעול, כשספרינגסטין תמיד מקדים את שלמה בצעד אחד (Tunnel of love שהגיע אחרי Born in the USA והשפיע מאוד על "ירח" של שלמה), רק שמאז אמצע שנות התשעים נדמה שדרכם של השניים נפרדו. ספרינגסטין המשיך לפרוח ולפני חודשיים בדיוק (21.9) גם הוא חגג יום הולדת 60, באותה שנה בה הוא הוציא את Working on a Dream, אלבום אמיץ ומרשים (שיר הפתיחה הוא מסע אפי בן יותר מ-8 דקות) שנולד מתוך העבודה על Magic שיצא רק שנה לפניו והוביל את ברוס לאחד ממסעות ההופעות המפוארים בהיסטוריה של המוזיקה. מעבר לתחושה שספרינגסטין של גיל 60 הוא אמן רעב ויוצר, הוא בעיקר אמן שעדיין נמצא בפיק יצירתי. שלמה ארצי, כבר כמה זמן כבר לא שם. 

בשנים האחרונות ארצי משחרר אלבומים בקצב של אחד לחמש שנים, ומאז אמצע שנות התשעים לא הוציא אלבום חשוב או בעל ערך אמנותי אמיתי. בניגוד לברוס, שבכל כמה שנים חופר מתוך הנשמה שלו תקליט קטן וקודר כמו Devils and Dust, שלמה ממשיך לעבוד על הפקות מורכבות, אנסמבלים גרנדיוזיים ומקיף את עצמו בשכבות של מה שנתפס בעיני כמגננות. כאמן מבצע הוא כנראה הכי גדול שיש לנו כאן – מי שראה אותו מול הקהל בקיסריה לא ישכח לעולם את הקשר הבלתי אמצעי, האנרגיות, הרגש שזורם מהבמה ליציעים ובחזרה. אבל דווקא באלבומים זה נעלם ונדמה כי ארצי מתחבא מאחורי גודש פופמוזי מוזיקלי וטקסטואלי שלטעמי אינו נחוץ. נכון שגיל שישים זה גיל שכבר לא משתנים, אבל אולי זה זמן טוב להסתכל אחורה וקדימה ולהוריד את ההגנות. ארצי עובד עכשיו על אלבום חדש, ואני מקווה שהוא יחזור בו להיות המשורר נטול העכבות שהוא היה פעם. שיחזור להסתכל לנו בעיניים בלי משקפי השמש השחורות המכסות את פניו. הוא לא צריך את החומות האלה בשביל לגעת בנו. 

חוגגים יומולדת 60 לשלמה ארצי- הרגעים הגדולים, השירים, המילים, ההופעות