ספקטור יוצאת מהכלא
היא עושה פופ מתוק, ובאותו זמן מצליחה לשדר עומק ובגרות נדירים. אז איך זה שאתם עדיין לא מכירים את רג'ינה ספקטור?
גיא ניב/ מערכת שירונט 30/06/2009
 
דרוג המערכת
Regina Spektor
Far
High Fidelity
דרוג הגולשים

נתחיל מהסוף: למרות שהיא כבר הופיעה בארץ, רג'ינה ספקטור נשארה נחלתם של מעטים ומוכרת בעיקר לחובבי הז'אנר שבין פיונה אפל לטורי איימוס. האם האלבום החמישי שלה Far הוא סיבה מספקת שגם אתם תאהבו אותה? ובכן, אפשרי בהחלט.

ספקטור, כאמור, היא לא טירונית, ובדיסק הזה היא מפגינה כישרון שירה אדיר שפותח ולוטש ומתבסס על קול שיכול לנוע ממעמקי השאול לגבהים סטרטוספריים, במיוחד כשארבעה מפיקים נחשבים שעבדו איתה עוטפים אותו בשכבות עדינות ומאוזנות היטב של קלידים, כלי מיתר ואווירה כללית שנעה בין טריפ-הופ/הזיה לאינדיפופ/חנות ממתקים.
כמעט כל שיר כאן הוא תצוגה מרשימה של יכולת כתיבת המלים המתוחכמת של ספקטור – שמזכירה לפעמים מה אלאניס מוריסט הייתה יכולה להיות אם היה לה טאץ' למקלדת – וראויים לציון Machine , אולי השיר הכי חזק של האלבום, שתכליתו אפוקליפסה עכשיו, אתמול ומחר. ספקטור פועמת את הלב שלה החוצה וקורעת את הצינורות שמחברים אותה למכונה שמייצרת עתיד קודר וזוהר גם יחד שהוא בעצם עכשיו.

למעשה, כבר ב- Blue Lips שנשמע כמו פרנטה על זנקס אנחנו מקבלים הצצה ליקום המהורהר והקודר קמעה שלה, עם מלים כמו (בתרגום חופשי מאוד) "כחול, הצבע הכי אנושי/ שפתיים כחולות/ ורידים כחולים/ כחול, הצבע של הכוכב שלנו/ מרחוק, רחוק מאוד". השיר הזה נותן במה לווקאליות המשוננת, הסוערת של ספקטור שמתנהלת כמו סירה שמתייצבת איכשהו במים שהם רגועים מלמעלה אבל מאיימים לבלוע אותה לתהום שאתה יודע שמחכה מתחת.

אחרי טראק כזה צריך קצת אוויר, ואמנם רודף אותו Folding chair, שמראה שיש לה צד ילדותי פופי מגניב, אבל כזה שגם יכול להיות מעייף. באיזשהו שלב קולות האו-או-או שהיא מבצעת כאן גורמים לך לבקש מהספקטורית להפסיק לחקות כלב ים, ומתגנבת מחשבה שכל הליטוש הזה עושה טוב לילדה המוזרה עם קול פעמוני האפוקליפסה מניו-יורק, אבל יש רגעים שבהם הוא הופך לחרב פיפיות והעטיפה הזו קצת מבריקה מדי.
אלא שלמרות הנטייה של ספקטור להתחכם ולהראות שהיא הילדה הכי מוכשרת בכיתה של הת'ר נובה – שמורגשת חזק גם ב-Eet-eet-eet, זה איכשהו עובר לה בזכות הגשה עוצמתית חצי ילדותית, חצי מחביאה כעס אפל והפקה מבריקה שטוענת אותו בהלמות תופים וקלידים דרמטיים ברגעים הנכונים.

לא שאין כאן רגעים חלשים או תשוקה נסתרת של רג'ינה לבעוט בדלי כמו ב-One more time with feeling, שיר מקסים ועצוב שנגמר בטו-דו-דו, אבל זה בעיקר בגלל רף הציפיות הגבוה שספקטור מציבה לעצמה. עם קטעים כמו Human of the Year – הצגת יחיד של רג'ינה שמלווה רק בפסנתר ומעט כינורות ששואבת כאן קצת מלאונרד כהן עם רפרנסים להללויה, או Laughing With שמתאר איך אף אחד לא מספר בדיחות על אלוהים כשמחכים בבית חולים לתוצאות של הבדיקות, ההפקה נשארת על גבול הפלסטי אבל לא מתקרבת אליו מדי, ובעיקר מחברת את הכתיבה, ההגשה והקול התובעני שלה לאלבום שמתיישבת בול על המרחק שבין הלב למוח ומנער את שניהם.