פעם כשהיינו צעירים אהבנו מאוד את בון ג'ובי. נכון, הם אמנם לא עשו רוק מתוחכם מדי כמו גאנס אנד רוזס או גראנג'י מספיק כמו נירוונה ופרל ג'אם, אבל החברה שם תמיד ידעו פזמון טוב מה הוא (Keep The Faith), ואיך מייצרים קיטש מביך אך יעיל במיוחד  (Always).

אבל מאז בגרנו והחכמנו וכשהגיעו ידיעות ואלבומים חדשים מכיוון בון ג'ובי השתדלנו להתעלם כדי לשמור על יחסים קורקטיים, כי בון ג'ובי של העשור האחרון, ויודה בזה גם האיש שעומד בראשה, היא בעיקר עסק כלכלי שמפרנס את עצמו בזכות לחיצות קלות על בלוטות נוסטלגיה בנות 25 שנה של מיליוני אמריקאים (ומסתבר שגם לא מעט יפנים בהתחשב בנתוני המכירות שמגיעים משם).

אין כמובן שום דבר פסול בלעשות כסף מהמוזיקה שלך, אבל בניגוד ל-U2 למשל, גם הם דינוזאורים של רוקנרול, שעדיין מראים סוג של תשוקה אמנותית כלשהי, האלבום החדש של בון ג'ובי נשמע בעיקר פרודיה על הימים הגדולים שלהם מפעם (או על הימים של בונו וחבריו אם להתחשב בסולואים שסמבורה גונב חופשי מדה אדג').

אמנם כמו תמיד יש להיט רדיו אחד שיעשה לך טוב על האוזן (בהנחה שנולדת באייטיז) דוגמת הסינגל הראשון We Weren't Born to Follow ושני שירים סבירים פלוס בדמות Broken Promiseland ההמנוני ו- Love The Only Rule שעם הסינטים מרגיש קצת קילרס. גם ההפקה של ג'ון שנקס (קלי קלארקסון,טייק דאת) יעילה, אבל מה כל זה שווה אם כל השאר שמאכלסים את האלבום נשמעים כמו שירי רוק אצטדיונים עם נוסחאות יותר צפויות ממעצב השיער של ריצי סמבורה, שמתנדפים לאוויר אחרי האזנה אחת (Superman Tonight, Thorn in My Side ).  

גם גזרת הטקסטים (לא שציפינו ליותר מדי) אינה נושאת בשורות. את מזמורי האהבה הידועים מחליפים לא מעט שירים חברתיים שמגיעים לשיא האבסורד בשירים כמו Work for the Working Man ששר ג'ון העשיר כקורח לפועל קשה היום שצריך לפרנס את עצמו בשתי עבודות כדי לשרוד, בזמן שהוא עולה על מטוסו הפרטי לעוד חופשה בבהאמס או צופה במשחק של קבוצת הפוטבול שבבעלותו מתא הכבוד. כמובן, לא צריך להיות תמימים- גם בונו שר למען אפריקה, וברוס ספרינגסטין ממשיך לשלוט ברוק האמריקאי בזכות השירים שלו על אותו ג'ון דו מניו ג'רזי שנלחם כדי להחזיק כלכלית את משפחתו, אבל השניים האלה, בניגוד לבון ג'ובי, הרוויחו ביושר את הקרדיט שלהם, בעוד במקרה שלו זה נשמע כמו ניסיון לייצר סיסמא הרבה יותר מאמירה מגובשת.  

בסופו של עניין, The Circle הוא אלבום מאכזב גם ביחס לתפוקה שהתרגלנו לקבל מבון ג'ובי בעשור האחרון. אין כאן שירי פופ מעולים באמת כמו It's My Life, ובאופן אישי אני מעדיף אפילו את Lost Highway, אלבום הקאנטרי הנוראי שלהם מלפני שנתיים (לא כולל הדואט עם ליאן ריימס), שם לפחות שמענו אותם במוד קצת שונה מפס הייצור של העשור האחרון. מצד שני, בוא נשים את הדברים על השולחן. אלבום סתמי או לא, תודיעו לנו כשהם באים לארץ, כי אם יש משהו שבון ג'ובי לא מצליחים להרוס, זה את הנוסטלגיה.