|
אייל גולן אולי נמצא כבר רגל אחת מחוץ לעולם המוזיקה לטובת עסקים, אבל נכון לעכשיו, כל עוד השירה עדיין מהווה חלק בלתי נפרד מחייו, חייבים לזקוף לזכותו את העובדה שהוא כן משתדל שלא להיתקע במקום, בטח כשמסתכלים אל עבר כמה מהקולגות שלו בז'אנר. וכך, בזמן שקובי פרץ מספק בסינגל האחרון שלו בלדת קיטש חוליו איגלסיאסית אייטיזית ומשה פרץ נצמד (ובצדק) לאווירה האנריקה איגלאסיאסית, מנסה גולן להביא באלבומו ה-14 "דרך לחיים" כיוון עדכני יותר בהפקה ובלחנים, כמו שאפשר היה לשמוע בסינגלים "ג'ונגל" (המפוספס) ו"נשיקה אחת ממך" (המעולה). וזה אגב, בניגוד גמור לעטיפת הנוף הכעורה שמגיעה קומפלט עם פונט שזכור מהדיסקים הצרובים בתחנה המרכזית החדשה בסוף שנות התשעים.
למרות כמה הברקות פה ושם, צריך לזכור: אייל גולן הוא האמן הפופולארי בישראל, בז'אנר הפופולארי בישראל, מה שמקשה עליו להרחיב באמת את גבולות החיפוש שלו. או שזה סתם לא מעניין אותו. אבל בשורה התחתונה "דרך לחיים" הוא עדיין אלבום ים תיכוני סטנדרטי למדי. גולן בכל זאת צריך למלא את נוקיה הקיץ ארבע פעמים יחד עם יצפאן. מצד שני, כשהוא כן זז קצת הצידה מהשטאנץ הקבוע מתקבלת תמונה מרעננת למדי, למשל בהפקה האלקטרונית המהודקת שמלווה את "נשיקה אחת ממך" (שכתב שלומי חן, תגלית של גולן שאחראי לכמה מהשירים הטובים בדיסק) או ב"דוהר לתוך הפקק" (היציאה של האלבום ללא ספק) שמלבד הקריצה המשעשעת לדיווחי התנועה הגלגל"צים מתגלה כלהיט רדיו לא קטן.
גם בגזרת הבלדות אפשר לסמן כמה הברקות, כשלצד הקיטש ה"רגיל" ("ידעת שזה זמני", "מחכה לך"), מתגנבים להם כמה שירים מוצלחים כמו "תני לי לאהוב אותך" ו"דרך לחיים" שזוכים להפקה טורקית-אתנית מוצלחת שיושבת בול על המנעד המרשים שלו. יש כמובן גם כמה נפילות שבעיקר מריחות ממאמץ יתר, אם זה הקיטש הדביק ב"לילד הזה פללתי" (בקרוב בברית/בר מצווה הקרובה לביתכם), הליקוק לקהל הדתי/חסידי (מי שמאמין) או הניסיון לייצר קלאסיקה ארץ ישראלית של פעם ב"זר כיסופים". אבל קשה להאמין שהנפילות האלה, במיוחד בז'אנר שנמדד לפי פרמטרים של להיטי רינגטונים והופעות, יפריעו לגולן לרשום עוד קיץ מוצלח ביומן ולשמר את מעמדו כמלך המוזיקה הים תיכונית. ואם להודות על האמת, גם הקרחת כבר לא נראית רע כל כך. הקעקוע לעומת זאת זה כבר סיפור אחר. |