אפשר לראות את זה לאחרונה בכל מקום: אבי טולדנו משמש תפאורה לשניצל, בועז שרעבי שמתפשט בעודו זועק "לתת" בקמפיין לביטוח יחד עם מתי כספי (מתי כספי!) שעושה צחוק מעצמו ושר למכונית "אל תלכי ממני", ואפילו תיסלם תרמו את "תנו לי רוקנ'רול" לפרסומת ברדיו למקררים. לא ברור למה בדיוק כל כך הרבה נכסי צאן ברזל הופכים לג'ינגלים – האם זה בגלל התורה הפרסומית שגורסת שכאשר פורטים לנו על בלוטות רגש הנוסטלגיה אנחנו לא שמים לב שבינתיים חולבים מאיתנו כסף, או מפני שפשוט נגמרו לקופירייטרים הרעיונות – אבל בלי קשר לסיבה, התוצאה היא כמות מאסיבית של שירים מוכרים ואושיות תרבות שמוכרים את יצירתם ואת עצמם לחברות המסחריות. אפילו שלמה ארצי, האיש שתמיד אמר "לא" לכל ההצעות המפתות שהונחו לפתחו, נשבר ומכר שיר לפרסומת של אתר אינטרנט.

אינני חולק חלילה על זכותם של האמנים להתפרנס בכל דרך חוקית שנראית להם מכובדת ולמנף את יצירתם לכל אפיק רווחי שהוא (מה כבר ההבדל בין רינגטון מעפן לזמריר ברדיו האיזורי), והפרסומות כבר הפכו לחלק כל כך גדול מהנוף התרבותי שאנינות הטעם המיופייפת הזו היא אנכרוניסטית במקרה הטוב ופלצנית במקרה הפחות טוב. מה גם שבארץ קשה מאוד להתפרנס ממכירת תקליטים והופעות בלבד, וכאמור – אפילו שלמה, שממלא את קיסריה מתוך שינה, החליט שזה לא מספיק לו לגמור את החודש, אני רק אומר שיש דרך לעשות את זה, ואף אחת מהן היא לא להדביק את המילים "תקנה אמקור" על הלחן המקורי במין שעטנז מודבק בתפירה גסה. זה לא מספיק גם סתם לזמר את שיר ההלל למכולת יוסקה על גבי המוזיקה של "מחכים למשיח", נניח, מכיוון שאם אין איזשהו חיבור הגיוני בין הדברים מה שיוצא ברוב המקרים זה קשקוש לא קוהרנטי – המלים שנדחסות בכוח על לחן שהותאם למשהו אחר לא מובנות, ובסופו של דבר לא רק שהמסר לא עובר לצרכנים אלא שהם אף מתעצבנים על חילול השיר לטובת משהו בלתי ברור. כמובן שמצד שני, יש גם כמה רגעים יפים שצריך לנצור כמו החיבור של "בוא הביתה" שנתפר בתבונה למותג אותו הוא פירסם, או אפילו מסדר הכבוד שנותנים מודי בראון וישראל קטורזה לשייקה אופיר בפרסומת לבנק (יש כאן ניסיון לפחות לכבד את פועלו). 

ואם צריך ללכת עוד מטר אחד קדימה כדי למצוא איזה סוג של ישועה, תסתכלו על בוב דילן האגדי, שלא מעט מההילה שלו נובעת מהיותו אמן שנתפס כאנטי ממסדי שהולך בדרכו הייחודית, ולפני כמה שנים הלך ומכר שירים לפרסומות. והוא באמת לא אחד שצריך עוד כסף. אבל כאן בדיוק טמון ההבדל. קחו את הפרסומות שעשה דילן ל"קאדילק" למשל. מהתחלה עד סופה מדובר במחווה לכל מה שדילן מייצג: חופש, עוצמה, ואת אמריקה כמו שהיא הייתה רוצה לראות את עצמה- יותר יפה, יותר טובה מהשאר. בפרסומת ל"ויקטוריה סקרטס", לעומת זאת, דילן מתבונן על אדריאנה לימה שנמצאת שם בתחתונים ומתרחק, כשברקע מתנגן השיר "Love Sick", וגם אם כל העסק קצת ביזארי יש שם גם הרבה סקס אפיל, והפרסומת משמשת מעין קליפ שמלווה את השיר ולא להיפך, ובכך שומרת על כבודו של דילן כיוצר וכאדם. שזה בדיוק ההפך ממה שאפשר להגיד על דמותו של האמן הישראלי ויצירתו בעולם הפרסום המקומי. 

דילן בפרסומת לקאדילק: