דפש מוד –  (1982) Speak&Spell

בשנות ה-90 דפש מוד התפתחה ללהקה שמשלבת טקסטים על דת, אהבה מנוכרת ושאר רבדים אפלוליים יחד עם לחנים אגרסיביים של רוק והשפעות אלקטרוניות, אבל כל זה קרה לה רק אחרי האלבון הראשון. Speak&Spell שיצא ב-1982 נחשב היום בעיני מעריצי הלהקה כאחד מאבות ז'אנר הסינת-פופ, אולם בזמן אמת האלבום היה מאוד לא מוערך, אפילו בעיני הלהקה עצמה. הוא כולל פופ קונבנציונלי מאוד, והצליל הכבד של הקלידים המתוכנתים נשמע מיושן כבר אז. דייב גאהן, אם להודות על האמת, מאנפף ומזייף רוב הזמן וגם המסרים שבטקסטים (מסיבות, אהבה, מועדונים) די עלובים. הוא אמנם כלל את השיר שהפך לאחד מזוהים עם הלהקה Just can't get enough– אבל מרגיש גם היום כמו יורו דיסקו של אירווזיונים יותר מאשר אלבום של אחת מהלהקות המעניינות יותר שפועלות בעשורים האחרונים.

השיר New Life מתוך האלבום:

ג'ניס ג'ופלין – (Big Brother&The Holding Company (1967

כתבתי כאן לא מזמן שג'ופלין היא אחת מהזמרות הגדולות בכל הזמנים, למרות מיעוט האלבומים שהוציאה. אבל בתקליט הראשון שלה זה לא נראה כמו משהו שהולך לכיוון מרשים במיוחד: ג'ופלין חברה ב-1966 ללהקת Big Brother, שהייתה חלק מסצינת הפסיכדליה של סן פרנסיסקו (שכלל גם את הגרייטפול דד וג'פרסון איירפליין) וכבר ביססה לעצמה צליל של פרוגרסיב/אסיד רוק. החיבור בין הסאונד האקספרימנטלי והרועש של האח הגדול לקול הבלוז העמוק של ג'ופלין לא עבד בהתחלה, ועד שהם לא למדו להתיישר קצת לכיוון הקונבנציונלי והיא הצליחה לשיר חזק מספיק התוצאה הייתה פשוט ערבוב קקפוני של צלילים שהתנגשו זה בזה יותר מאשר יצרו תוצאה שלמה. יחד עם העובדה שהאלבום הוקלט ב-3 ימים בלבד בחברה שהתמחתה עד אז באלבומי ג'אז וזה היה תקליט הרוק הראשון שהוציאה, היצירה הסופית הייתה מאכזבת גם בעיני הלהקה עצמה, שחשה שהמוזיקה הפכה לחלבית מדי בדרך. התקליט הבא והאחרון שיוציאו במשותף ג'אניס והאחים הגדולים, Cheap Thrills, כבר יהיה מאסטרפיס.

פיית' נו מור – (We Care a Lot (1985

מעטים מכירים את שני האלבומים הראשונים של פיית' נו מור, ובצדק. כשמאזינים לאלבום הבכורה של הלהקה, קשה להאמין שזה אותו הרכב שאנחנו מכירים היום. ובכן, כנראה בגלל שזה לא: הסולן כאן הוא צ'אק מוסלי, ששר בדיוק ההיפך ממייק פאטון שיחליף אותו בתפקיד כמה שנים מאוחר יותר – לעומת הוורסטיליות האינסופית של פאטון שיכול לשיר כל סגנון מוזיקה (כולל כמה שהוא המציא בעצמו), מוסלי נשמע מונוטוני, מחוץ לסולם, חסר צבע וייחוד. גם הסאונד הכללי של הלהקה מזכיר יותר את פאבליק אנמי מאשר את הקולאז' שמתקיף את כל החושים ב-Angel Dust, וערבובי הז'אנרים המפורסמים נוכחים כאן ברמיזות בלבד. שיר הנושא אמנם הפך להימנון של הלהקה,  אבל התמונה הכללית רחוקה מלהיות מרשימה כמו העוצמה שבה הפאזל יתחבר עם התוספת של החתיכה הפאטונית החסרה.

ג'נסיס – (From Genesis To Revelation (1969

האלבום הזה, שיצא כשפיטר גבריאל וחבורתו היו בסך הכל בני 18, רחוק מאוד מלהיות הגאונות הפרוג-רוקית שג'נסיס תפתח בהמשך עם יצירות מופת כמו Foxtrot או Selling England. במהלך ההקלטות הוחלף המתופף, ומה שיצא ללהקה הבריטית היה מין אוסף שירי פופ מתקתקים נוסח הבי-ג'יז. למרות ההכרזה על התקליט כ"אלבום קונספט", ניכר שחברי ההרכב עדיין מגבשים את הצליל שלהם והפוטנציאל האמיתי של הלהקה רחוק מלבוא כאן לידי מימוש. האלבום הניב מכירות חלשות וביקורות גרועות, למרות שהוצא במהלך השנים מספר פעמים תחת שמות שונים בכל מיני רה-אישוז שניסו לחלוב עוד קצת את מעריצי הלהקה. האלבום השני של ג'נסיס, Tresspass, כבר הניח את היסודות לאלבומי המופת של הלהקה משנות ה-70 – קטעים ארוכים, אופראיים לעתים, תזמורים מורכבים ומלודיות מהפנטות ואפלות – אבל שום דבר מזה לא נמצא בתקליט הראשון.

רד הוט צ'ילי פפרס – (The Red Hot Chili Peppers (1984

האלבום הראשון של הפפרים הוא מבוכה כוללת ללהקה שאחראית על כמה אלבומים מעולים שהגיעו בהמשך. הכיוון הכללי של פאנק-מטאל והכלאותיו אמנם נמצאים כאן, אבל למרות שההתכה של גיטרות כבדות עם באס דומיננטי בגרוב של ראפ אלטרנטיבי הייתה נועזת, התוצאה הכוללת לא התחברה למשהו שלם. יכול להיות שבמידה רבה זה נבע מהעובדה שההרכב עדיין לא גובש סופית, ושניים מהמוזיקאים שהקליטו אותו (המתופף קליף מרטינז והגיטריסט ג'ק שרמן) לא המשיכו לעבוד עם הלהקה. בסיכומו של עניין, מה שיצא זה הרבה ראפ משעמם שחוזר על עצמו וייקח כמה שנים טובות עד שקידיס יצליח להיפטר ממנו.

Get up and Jump מתוך האלבום:

עמיר לב- רוצה לראות אתכם במקומי (1991)

נסיים באלבום אחד מקומי, שהוא כנראה גם המקרה הכי בולט במוזיקה הישראלית של "פריחה מאוחרת". עמיר לב של השנים האחרונות זוכה להערכה ופופולריות גוברות והולכות בזכות קולו העמוק, הכתיבה המינימליסטית שמתארת סיטואציות בצורה ייחודית והמיומנות הוירטואוזית שלו על הגיטרה. אבל אלבום הבכורה שלו, שהופק על ידי לואי להב, לא נתן שום רמז לכל זה. האלבום הזה נעדר את העומק של האלבומים הבאים, והוא נשמע כמו משהו שאריאל זילבר (איתו עבד לב בתחילת הדרך) היה מוציא בתקופת הטרום-משיחיות שלו. האלבום נכשל בביקורות ובמכירות, ולב עצמו טוען לאורך השנים שאלבומו הראשון ה"אמיתי" הוא התקליט השני, זה שנושא את שמו ויצא ב-1995 וכלל שירים כמו "אריה ורותי", "שש שעות" ואחרים. הפער בין שני האלבומים הוא כמעט בלתי נתפס ולעיתים נדמה כאילו לא מדובר באותו אדם. זה רק השם שדומה.