אני מביט היטב ימינה ושמאלה, מוודא שאיש ממכריי אינו בסביבה וחומק לחנות באין רואים. אני ניגש למדף, לוקח את הפריט שלשמו נכנסתי, משלם למוכר בתקווה שלא ינעץ בי מבט מביך, מודה למזלי הטוב על שהשקית אטומה למבטים שיגלו את תכולתה ואץ עם הסחורה הלוהטת לביתי. בהגיעי לפרטיות המבורכת אני יכול סוף סוף לקרוע את אריזת הניילון השקופה ולהתמסר להתענגות באין רואים על התועבה הלא מקובלת. הו, אלוהים, איזו אורגזמה. שוב קניתי דיסק.

אני עוד זוכר את ההתרגשות סביב רכישת הדיסק הראשון – הלב החצוי בשל נטישת מדף תקליטי הויניל מחד, והשמחה על המערכת הראשונה שקניתי מאידך – והתהייה האם כל הדיבורים על מעבר לעולם חדש של הקלטות דיגיטליות שאינן נשחקות לעולם באיכות צליל עליונה אכן יתחוורו לאוזניי כנכונים. אם זכרוני אינו מטעני, התקליטור הראשון באוסף היה Disintegration של הקיור, אלבום שליווה ועיצב  הרבה מהתקופה הסוערת של שנות תיכון אחרונות וטרום גיוס בחיי – אלבום שאבד ונרכש שנית ושלישית מאז, והוביל לרומן ארוך שנים עם רוברט סמית' וחבורתו. מאז עוד דיסקים רבים באו והרבה גם הלכו, האוסף העמיק והתרחב ואיתו גם הטעם והידע המוזיקלי. הדיסק האחרון שרכשתי (למעשה קניתי 5, אבל זה מה שאני שומע עכשיו), של אוזריק טנטאקלס, כבר לא טובל באותה תחושת כמעט פרימאטית, אבל גם הוא – כמו האחרים – סיפק רטט של ציפייה לפני ביתוק הניילון ולא מעט אושר בהאזנה ראשונה, שנייה וחמישית.

אני אוהב דיסקים. לא יכול לעבור ליד חנות תקליטים (כן, מבחינתי זה מה שהן מוכרות) בלי להיכנס פנימה, להציץ במדפים, ולצאת עם כמה אלבומים שלא תכננתי לקנות ושהכסף ששילמתי עליהם יועד למשהו אחר. לא פעם חזרתי הביתה ברגל ונשארתי רעב כי הוצאתי את כל המעות שהיו בארנקי על איזה בוב דילן ישן או התחכמות חדשה של מייק פאטון. עם השנים הצטברה לי ספרייה מכובדת למדי, משהו כמו 1,000 אלבומים (פלוס מינוס 100, למי יש כוח לספור הכל) – מה שאומר שיכולתי לקנות רכב חדש אם הייתי צובר את הכסף הזה. וזה גם תופס לא מעט מקום בבית: כל מעבר דירה מחייב מציאת סלון מרווח דיו שיאפשר הצבה של מבחר סטנדים, וגם הובלה של 10-15 קרטונים רק לטובת העניין הזה.

אני חי עם כל זה בשלום ובשמחה, אלא שככל שהזמן חולף אני מוצא את עצמי הופך יותר ויותר למוהיקני האחרון, זה שכל חבריו לועגים על היותו "האחרון שעוד קונה דיסקים". ובכן, אני יודע שאני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי. אני יודע שהיום כולם מורידים הכל, כי למה לשלם אם אפשר בחינם, ובאמת שהמבחר באימיול הוא אינסופי. ידידתי א' תמצתה את העניין היטב, כשאמרה לי לאחרונה "אתה חייב להוריד את כל הדיסקים שלך למחשב". למה, שאלתי. "כדי שיהיה לך גיבוי". גיבוי למה, הרי הכל על דיסקים. "כן, אבל היום שומעים מוזיקה רק דרך המחשב". ובכן, לך תתווכח עם הגיון כזה. שהוא באמת מה ששולט בעידן המחשב בכל בית שמאפשר חיבור למערכת מצד אחד, ולכל אלבום שתרצה להשיג מצד שני.

אז לא, אני לא אשמע מוזיקה דרך המחשב. אני מעדיף את הצליל הנקי של חיבור ישיר בין נגן הדיסקים למערכת ואת הסאונד העשיר, מרובה הערוצים שמספקת הקלטה מקורית (וכן, יש הבדל. בדקתי). ובעיקר אני רוצה שיהיה לי את האלבום פיזית. שאוכל לדפדף בחוברת, להתרשם מעיצוב העטיפה, לשמוע את היצירה כמו שמחברה התכוון ולא לערוך מתוכה קטעים נבחרים בסדר שונה כדי ליצור איזו ספריית אוסף או השד יודע איך שאתם קוראים לתיקיות האלה.

אני רוצה שיהיה לי בבית את האלבומים שאני אוהב. לפאר את האוסף, להעשיר אותו, להחזיק אותם על המדף. וכן, יש את העניין הזה של כבוד לאמן. מוזיקה היא אמנות, ואמנות קונים. לא גונבים. לא שאני באמת דואג לזה שלספרינגסטין לא יהיה מה לאכול אם אני אוריד את האלבומים שלו בחינם, אלא שיש בעיניי ערך שאדם השקיע ממיטב זמנו, כשרונו וממונו כדי ליצור משהו. ואם היצירה הזו לטעמי, אני אכבד אותה ואת יוצרה ואם אחליט שאני מעוניין לחוות אותה, ארכוש אותה בכמה עשרות שקלים. אפילו הטיעון של מחירי דיסקים שערורייתיים שבגללם אנשים מורידים מוזיקה במקום לקנות כבר לא ממש תקף – יש כל כך הרבה אלבומי מופת במחירי מבצע בכל חנות שתיכנסו אליה, שזה ממש בזבוז כסף לא לקנות אותם. יום חנויות הדיסקים (זה קורה ביום שבת ה- 17.4. מי היה מאמין שנצטרך להגיע למצב שמייסדים יום כזה כדי להציל משהו משאריות הכבוד של החנויות הבודדות שעוד לא גוועו) הוא הזדמנות מצויינת לבדוק את העניין.