בין שמחה לעצב. ככה התנהלו חייו של רון אייזנר ז"ל, יליד 1977, שהתאבד בביתו ב-26 למרץ 2010. הסימנים הראשונים של הדיכאון הופיעו אצל רון בעת שירותו הצבאי בחיל התותחנים. עם הזמן אישיותו מלאת הקונפליקטים החלה להקצין – מצד אחד הוא העריך יופי ואהבה, אוכל טוב, מוזיקה טובה, נופים יפים, אבל מצד שני הוא היה צולל לתהומות של אופל, אבדון וחוסר עניין בחיים. את המפלט והשקט בתוך הבלבול מצא רון במוזיקה, בהתחלה לבד, עד שבשנת 2001 התאספו מסביבו חברים שנתנו ביטוי למוזיקה שנשארה עד אותו הרגע בין קירות ביתו, ובסוף אותה שנה, הקבוצה הפכה ללהקה. בשביל רון אלו היו ימים מלאי משמעות. כמו גם בשביל חברי הלהקה.

מבחינה אמנותית רון סלד מהמיינסטרים הישראלי - היה לו רצון לנסות ולייצר משהו מקורי, בעל אמירה ותוכן. הוא העריץ את הסופר צ'רלס בוקובסקי, שהאמין באותם דברים. בחודשים האחרונים הוא עזב את עבודתו, וניסה להקדיש את כל כולו ליצירה. הוא הסתגר בביתו, שתה קצת אלכוהול, וכתב המון - מחשבות, שירים, ובנוסף גם הלחין וביצע. וכך זה נמשך, עד הסוף, עד ה-26 למרץ.

חבריו ובני משפחתו של רון, שגילו לאחר מותו חומרים רבים שהשאיר אחריו, החליטו להמשיך את דרכו ולהפיץ את כשרונו ברבים ויקיימו קונצרט לזכרו ב-29 באפריל בקיבוץ שריד, עמק יזרעאל, בשעה 20:30. במופע יהיו 13 שירים שרון כתב וביצע בעבר עם הלהקה, רק שהפעם חבר להקה אחר ישיר במקומו. הכניסה חופשית, יהיה אלכוהול במחיר סמלי, ושעה ועשרים דקות של מוזיקה של רון. ולא, לא מדובר בערב זיכרון עצוב - אלא בקונצרט רוק כמו שרון, שהיה רוקר בנשמתו, היה רוצה.

שירו של רון אייזנר- "דיונון ענק":