יש איזה הייפ סביב פיט יורן, שהפך לשם מוכר יחסית אחרי שהתחיל את הקריירה כמחבר מוזיקה לסרטים כמו "אני, עצמי ואיירין" והפיק בעצמו את אלבום האולפן הראשון שלו (musicforthemorningafter) וגם ניגן בו ברוב הכלים. אחרי שקיבל שבחים רבים על דיסק הבכורה, באלבום השני (Day I Forgot) הוא כבר עבד פיטר באק מאר.אי.אם ושיא יצירתו עד היום נחשב לאלבום Nightcrawler מ-2006.

כל זה יצר רף ציפיות גבוה למדי לקראת Back and Fourth שמגיע עכשיו, אבל יורן לא ממש מצליח לעמוד בהן. האלבום הרביעי של יורן אינו גרוע במיוחד, אבל יחסית לציפיות מדובר באכזבה שבסיסה בפשטנות. בארבעת השירים שפותחים את האלבום יורן עדיין מסתמך בעיקר על עצמו, ונשמע קצת בנאלי וקצת מתאמץ בשירים בעלי מקצב אחיד מדי (Don't Wanna Cry שמשום מה נבחר גם כסינגל לקידום האלבום) ועם נטייה לאלטרנטיב רוק פשטני (Paradise Cove, שהוא פשוט חיקוי של גראנט לי).

כשמגיעים לבטן של האלבום, מתגלה בתוכה בשעה טובה הלהקה שעושה עבודה לא רעה בכלל וכשב-Shotgun הגיטרות והתופים מקבלים חופש, ג'וני פולונסקי וג'ואי ווארונקר פותחים מבערים, מחזקים את יורן ודוחפים אותו לאמץ את הקול ולתת אקסטרה ווליום, שקצת מעיר את מי שנרדם קודם. גם Last Summer מחזיק קצב מעולה, מקצבי ההקשה נהדרים, הנפח ההפקתי מועצם ומורגש וקשת האדרנלין ממשיכה לדחוף למעלה. השיר הזה הוא רוקנרול עם תחכום וביצים שנשארים עם טעם של עוד אחריו, מה שקשה לומר על מה שקרה קודם ולמרבה הצער גם לא על מה שקורה בהמשך. בחלק הסוגר של האלבום, מ-Thinking of you ובשלושת השירים שאחריו, יורן חוזר לשיר לחנים פשטניים של מלנכוליה עדינה בליווי מינימלי, וזה בעיקר נשמע כמו חומרים שנשארו על רצפת חדר העריכה של הקאונטינג קרואוס.

שזה כאמור לא דבר רע - קטעים כמו Country, שניכרת בהם השפעה של קולדפליי, הם אולי הדרך הטובה ביותר לתאר את האלבום הזה – בדומה למה שכריס מרטין וחבורתו עושים, המלנכוליה העדינה והשירה הפלצטית עובדים באופן סביר עם כישרון נגינה ניכר, פרייזינג ראוי ויכולת הלחנה מדוייקת. הבעיה היא, שאין כאן שום רגש שמטלטל ויישאר בזיכרון או אלמנט מוזיקלי שייצרב באוזן אחרי שהשיר נגמר. זה נעים כמוזיקת רקע, נחמד פלוס בנגיעות הרוק המעטות מדי – ולא יותר מזה.