לאורך השדרה שאין בה איש

אם כי מה שיפה בשיר הזה, שכל אחד יכול לפרש אותו כרצונו.

אין לי מושג בפרשנויות שירה אבל אותי המילים שולחות אל זוועות השואה. אולי מדובר בניצולת שואה שהצליחה לשרוד כשכל קרוביה אובדים הפרק הראשון הוא הספירה לאחור , הבריחה מהבית החיפזוןהפרק השני הוא תאור של הסתתרות כשהנוף מתעוות לצרכים חדשים של הסתתרות.הפרק השלישי מתאר את השיממון כשיהודים מוצאים לשדרה ושם מוצאים את מותם כשאחד מצליח לשרוד בדרלך כלשהיא.הפרק הרביעי מתאר את הבדידות של הניצולה עם הזהב שבתוך הבנק בערב - זהב שאין לו ערך מול הזכרונות והאנשים שאבדו.

השיר מדבר על הזקנה ועל הבדידות שמשאיר המותהבית הראשון ופעמון החל לספור אותנו.התבגרנו.והמות יבא כהרף עין.בית שני מדבר על המחשבות בתוך המוח על הזיקנה (ורוח בא מתוך עיני המחשבות שבאות דרך העינים) המוח שנמצא בין שני האוזנים(בין השנים) והמחשבות על הזקנה מכערות את הנוף.אבל נשכח את הרוב כי לא נוח להתעסק במחשבות הרעות.המוח ,ימחק, ישכח, יתעלם,.הבית הרבעי מדבר על הבדידות .אחרי המות.בנק בערב מרוקן מהכסף שלו.(את מרוקנת)ומצד שני מלאה בזכרונות משותפים ויקרים כמו בנק. ושהזמן יעשה את שלו ולאט לאט תשכחי

מילים מוזרות למי שמתעמק מעטמנגינה מופלאה