וידוי

אני רוצה חברה שקוראים לה שיר שהוא די לה.

אני רוצה חברה שקוראים לה שיר שהוא די לה.

שיר אהבה טרגי, על אישה שמוכנה לעשות הכל- כולל לסבול את התקפי האלימות, השכרות והבוגדנות של בן זוגה- למען האהבה. שיר שמזכיר לנו שאהבה גובלת לפעמים בטירוף, "אהבה" שאולי גם נובעת בבסיסה מחוסר אהבה עצמית.

מדהים גורם לי להיקרע מצחוק כל פעם

כל פעם שאני שומעת את השיר זה מצמרר אותי , הטוטליות שלה לעומת החוסר אכפתיות שלו, במקרה הטוב, והאכזריות שלו, במקרה הרע זו אשה שלא חוותה אהבה מימיה

גילה אלמגור מבצעת את השיר מקסים ומרגש. ממליצה בחום.היתי רוצה לדעת מי המלחין של הביצוע שלה.

ביצוע של גילה אלמגור מאוד מומלץ.

האמנם יש כאלה? השיר פותח כשהיא ביום גשום על הגשר...מה ביקשה, לשים קץ לנפשה? ואולי חייה אינם חיים עד שפגשה בו. הוא מקלל אותה אבל איתה. היא מתעברת והוא עוזב אותה אבל יש לה ממנו משהו שלו. היא מבקשת שיחלום עליה וכך ימשיכו להיות יחד...מי יכולה לאהוב כך? מישהי שלא חוותה מימיה אף לא חיבה? הייתכן? היש עוד כאלה?

מה שמכונה "אירגוני נשים" הן בד"כ חבורת פמיניסטיות זועמות שרק גורמות נזק למין הנשי, תדמיתו ומעמדו. שום ארגון פמיניסטי או אחר לא יוכל למנוע את השמעת השיר הזה, מדובר ביצירת אמנות (מופתית, אגב!) ואין בהשמעתה בהכרח הזדהות או עידוד למערכת יחסים כמו זו המתוארת בשיר.

השיר מדהים ללא ספק, יהודית רביץ ואחרות נוגעות בנשמה. המלים של אלכסנדר פן חזקות ועמוקות - והייתי מצפה מארגוני נשים לפעול לאיסור השמעתו. בהחלט מספר על אשה מוכה שבוחרת לחזור על החיים הרעים לתפארת. "רע לתפארת" נותן סוג של משמעות לחיים וזה מה שמפחיד ומסוכן במילות השיר בעיני. היא חוטפת מכות ו"שמחה" שחשב עליה מרחוק, נורא

גם בסרט הזה האהבות הן אגרסיביות והנשים מוכות...

הביצוע החדש של מארינה הכי מדהים לדעתי. העדינות והאלגנטיות שבה היא שרה מדהימה , כאילו חוותה על בשרה את השיר. השיר מרגש עד דמעות. אני ממליצה לכולם לשמוע.

הביצוע החדש של הזמרת נסרין, ממש הורס, מפיל וגורם לצמרמורת. ותן משמעות חדשה לשיר. מומלץ!!!

זו לא אשה, זה אלכסנדר פן, מיטב השיר כזבו, זו לא אשה, זו אשה כפי שהגברים רוצים שהנשים תהיינה והסיפור הוא כמו אצל אום כולתום, הנסיון של הגבר להתחרט כשמאוחר מדי והתקווה שאהובתו תשכח ותסלח וזה היפך האשה שאינה שוכחת ולכן מתום כל 8 תיקי גירושין ב7 הנשים תובעות וב1 הגבר.

בלי טיפת איפוק. over-dramatic. חבל,

סשה ארגוב אחד המלחינים הדגולים שהיו פה בישראל והביצוע של יהודית רביץ הנפלאה סוחף ומרגש

לא, לגמרי לא. זה שיר על אישה מוכה (שמדגים היטב את הדפוס הקבוע), שמספרת את כל מה שעובר עליה, אהובה מכה אותה, מקלל אותה, צועק עליה ומוציא עליה את העצבים. אבל היא מוסיפה לאהוב אותו ומאמינה בתמימות שגם הוא אוהב אותה אי שם בפנים ותלוי בה כמו שהיא בו. הכי מצמרר הבית האחרון - בו היא אומרת שברור לה שבסופו של דבר הוא ירצח אותה (השורה "ואני מחכה ומצפה לזיוו" יכולה להעיד שהסבל שהיא עוברת כה חמור, שהיא מייחלת למות), אך מספרת שהיא תשוב ותרדוף אותו בחלומות ("כסילה שכמוני" - ייתכן שהיא מבינה שהוא לא יחזיר לה אהבה אך לא בטוח, משום ששומעים בפזמון שהיא מייחלת לאותה אהבה), עד שהוא יתאבד כדי להימלט מהסיוטים. מצמרר. את הבית הזה לא נוהגים לשיר. הייתי יכולה לכתוב על השיר מאמר שלם, שמנתח אותו, אבל זה יספיק.

זה שיר מבחורה לאהובה המת, שמספרת על העליות והמורדות בקשר שלהם, אבל היא לא מתחרטת על דבר, והייתה משאירה הכל כמו שהוא גם אם היה אפשר לשנות את זה.

על אהבה גדולה שעשתה רק רע