שיר כאב

לא הסתחלתי אלא הסתכלתי מלשון 'סכל' שזה בער, בור או אוויל. בקיצור, משחק מלים מתוחכם שפירושו גם הבטתי וגם נעשיתי 'סכל',

אבל מאיר למרות כל השכרות בה הוא נמצא זורק "ירושלים" ומצליח להמם את הערבי שלקח לו זמן להתעשת. לבסוף ניתן לראות שממש כמו במערבון אף אחד מהם לא ממצמץ והסוף לדעתי הוא אומר במילים אחרות המצב כיום- לאן שאתה לא מסתכל אתה רואה ערבים (מעשנים נרגילה) ביננו והתשובה ביידיש כאילו באה להראות לערבי שבחיים הוא לא יהיה ממש כמונו. והאישה שותקת לנוכח חילופי הדברים ושופטת מי יכריע ויזכה בה כלומר - האם המדינה תהפוך לעירבוביה של כולם או תהיה הפרדה בין העמים ז"א החלק הנאיבי יתעשת או שימשיכו להידפק?

שאלה:על מה לעזאזל השיר הזהתשובה:כלום במיוחד..אלכוהול, איזה התכנסות, בלילה עם כלביםמה שכן..אדם אמיץ..שמבין שמלכות ישראל זה משהו שלא נוגע לאף אחד חוץ מישראל, ושכאב זה לא בהכרח עובדה,גם לא הייתי מנסה להשליך בהכרחעל המצב היום,למען האמת לא מוצא הרבה איך לעשות את זה..במיוחד בהתחשב בעובדה שחצי מהמדינה הזאת בנו אנשי הנרגילה..יו נואו<< לא שמאלני בדעותיי ומאמין שכשיש משהו להאמין בו אז גם מוצאים רצון להגן עליו, אבל גם לא טועה לחשוב שיש להם מקום, אחרי הכל,אפילו אדם בקנה מידה כזהכמו מאיר אריאל..קיבל קדחת.

drtdfg

יישאר תמיד בגדר תעלומהככה זה גאון

מסך המילים הבלתי רגילות, מצליח לתעתע מחדש בכל פעם שמקשיבים לשיר הכל כך מרטיט. יש כאן מאבק כואב, על זהות ועל ליבה של מישהי אחת שאחרי הרבה מחשבה נראה לי שהגעתי לתובנות המוצפנות בשיר. ברשותכם. לא את כל המשפטים אפשר לפצח, אני חייבת להודות, במיוחד בחלק של משחקי העיניים, קשה להבין מה מסתתר מתחת, איזו משמעות מרומזת היא מביעה, אבל היא מביעה הרבה. ניסיתי כל מיני אפשרויות. אז אני מאמינה ששני המאהבים, הערבי והיהודי, הנלחמים על ליבה של מישהי, משמשת כמו מטאפורה על העיר ירושלים, כבחורה שנקרעת בין שני מאהבים. שיר כאב, עובר ושב, כביכול, המאבקים הבלתי פוסקים. ירושלים "תפסה לה צעיר ערבי, דווקא אחד שהכרתי". התחושה הנבגדת שאנו חשים כשנראה לנו שהיא נגנבת לנו מבין הידיים. אחרי כל כך הרבה שנים של סבל, במיוחד אחרי שהתחלנו להכיר את האוכלוסיה המקומית, הערבית.

מה שגורם לנו למרר בבכי, כביכול יש לה חיים משלה. כיבוש ירושלים הופך כנראה להיות הקטע הבא שבה היא "הזמינה אותנו למסיבת השליש", הצטרפנו להסתכל בה מקרוב, להגיע אליה, נתנה לנו מעצמה והרגשנו חלק ממנה. אבל אז, מתברר לנו שהיא גם מזוהה לא קצת עם הערבים, "הם הציגו תרגילי קשר. הוא עשה לה מיתר, היא ענתה לו בקשת" (אני מאמינה שמתחבא כאן עוד רמז, עמוק יותר). אנחנו לא ממש אוהבים את זה, זה בסך הכל תרגיל בעיניים שלנו, "היה באמת תרגיל יפה, הרבה מחיאות כפיים לצעיר ערבי שמסתכל בעיניים". ככה זה נראה לכולם, ירושלים היא בכלל ערבית. אבל "היא ואני יוצאים די הרבה בעצם", אנחנו עונים, ההיסטוריה שלנו עם ירושלים לא קצרה, אנחנו לא נולדנו כאן לאחרונה. לרגע היא נראית שייכת לגמרי לערבי, הכאילו משכיל, המורה החובב שיודע להסתכל ישר בעיניים ולהתמזג.

אחרי המסיבה, הוא אפילו מנהל איתנו כביכול דיאלוג, מזמין אותנו היהודים אליו למרפסת, להתבולל איתו, להפוך להיות כמוהו. "שתינו קפה" - המשקה הערבי שלו, "שתינו קוניאק" - המשקה האירופאי (צרפתי), אבל "אמו מדי פעם נכנסת", כביכול הטענה הערבית שנאחזת בכך בהיותם כאן, האמהות שלהם כאן, לפנינו. הוא מתווה את הדיאלוג, "הוא דיבר על תיאטרון כאפשרות של גשר", אולי כדאי לנו פשוט להשלים עם טענתו לירושלים, להשלים עם הדרמה שמחוללת כל סופה קטנה בירושלים בכל העולם ולהסכים לנוכחותו כאן, "אפשר להגיע להבנה". ירושלים ניגשת אליו נרגשת. כמובן שירושלים תחכה לבוא השלום, נרגשת מאפשרות כזו, אם היא אפשרית. "לאן שלא זחלתי, בשתי עיניו נתקלתי". הם ממלאים פה את הסביבה. לא מניחים. אבל כאחד שמאוהב בירושלים, התשובה היא, כאב של נבגד, "אני המשכתי את עצמי בקוניאק להטביע". המשקה האירופאי, הזהות הלא ערבית שלנו ושל ירושלים, אנחנו נתפסים בה, נאחזים בה, כי ירושלים היא שלנו.

שיר כאב, כל פעם חוזר. (לא הצלחתי לפענח מה משמעות הכלבים והירח). "זזים אמרתי", לא רוצה להתבולל, "מאוחר", אין כבר זמן. "חכה, אמר, מה אתה בורח?", לא מבין הערבי שרוצה להמשיך להיות כאן, אולי באמצעות חבירה אלינו. הערבי ממשיך, מנסה לפתות, מבקש להפוך אותנו כמוהו, "אולי תשארו ללון אצלי?". בציניות, במפגיע, "אתה הרי כל כך שתוי" עם הקוניאק, עם הזהות הלא ערבית שלך. הויכוח ממשיך ומתחדד. "אמרתי לו - נגיע". הזמן ימשיך לעבור, עוד שנים יחלפו בהיסטוריה הארוכה שלנו, נמשיך לשאוף, לקוות, נמשיך לנצח, אנחנו וירושלים "נגיע". אבל הערבי, עם שתי רגליים במציאות העכשווית, הוא מצליח להתיש אותנו, לדכא את השאיפה והתקווה, "לאן תגיעו? הוא אמר, מביט בי בעיניים", כביכול אנחנו וירושלים, אין לנו שום עתיד.

שיר כאב, כל פעם חוזר. (לא הצלחתי לפענח מה משמעות הכלבים והירח). "זזים אמרתי", לא רוצה להתבולל, "מאוחר", אין כבר זמן. "חכה, אמר, מה אתה בורח?", לא מבין הערבי שרוצה להמשיך להיות כאן, אולי באמצעות חבירה אלינו. הערבי ממשיך, מנסה לפתות, מבקש להפוך אותנו כמוהו, "אולי תשארו ללון אצלי?". בציניות, במפגיע, "אתה הרי כל כך שתוי" עם הקוניאק, עם הזהות הלא ערבית שלך. הויכוח ממשיך ומתחדד. "אמרתי לו - נגיע". הזמן ימשיך לעבור, עוד שנים יחלפו בהיסטוריה הארוכה שלנו, נמשיך לשאוף, לקוות, נמשיך לנצח, אנחנו וירושלים "נגיע". אבל הערבי, עם שתי רגליים במציאות העכשווית, הוא מצליח להתיש אותנו, לדכא את השאיפה והתקווה, "לאן תגיעו? הוא אמר, מביט בי בעיניים", כביכול אנחנו וירושלים, אין לנו שום עתיד.

רגע האמת מגיע. היהודי חושף את כל הקלפים על השולחן: "החזרתי לו מבט", מתחיל להשתמש עם אותו הכלי של הערבי להישיר עיניים "זרקתי, ירושלים". שם יהיה העתיד שלנו. בה נשאר ואיתה נגיע, אליה. היא שלנו, לא נוותר עליה. "זה לקח לו קצת זמן להביא חיוך", התשובה הברורה והבלתי מבולבלת שלנו, למרות היותינו שיכורים כביכול מהקוניאק, מהגלות, מכניסה את הערבי בהלם. אבל הוא מתעשת, מביא חיוך ועונה, "הוא לא הזיז עין". שוב אני מבינה מכאן, שלעין יש כאן משמעות נוספת ועמוקה יותר. "אחר כך הוא דיבר אליי, ישר אל תוך היין" הקוניאק האירופאי, היין, הזהות הלא ערבית שלנו, הופכת מטרה לחיצים הערביים: "בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה". בסוף, אחרי כל מה שנרצה להביא את ירושלים אלינו ומה שנחדש בה, "יושב ערבי עם נרגילה", כבר הקדים אותנו לדעתו הערבי עם המסורת והתרבות שלהם, שהיתה כאן לפנינו.

"אפילו אם זה מתחיל בסיביר, או עם הוליווד עם הבה נרגילה", שני השיאים של העם היהודי, בשפל ובתקומה כביכול. סיביר כשפל, והוליווד עם הבה נגילה כתקומה, כביכול הפכנו את זהותינו הכי נוצצת וגאה. במילים אחרות, מה שרק תעשו, אתם שייכים למקום אחר, ירושלים אינה שייכת לכם, כי בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית, יושב ערבי עם נרגילה. ואז אנחנו פשוט עונים ומצביעים על ירושלים, "אמרתי לו ביידיש", הזהות היהודית שלנו דווקא היא שאומרת את הכל: "היא שופטת ביננו", ירושלים בעצמה, בזהותה היהודית הנצחית, היא ששופטת ביננו. אבל... "בבועת שתיקתה שוב נתקלות עיננו", מסתבר, שעדיין לא הגיעה הגאולה. היא עדיין שותקת. כל עוד ירושלים האמיתית לא תדבר, הויכוח המר ימשיך להתקיים. עיני שני העמים ימשיכו להתקל, ללא מצוא. עד אשר "נגיע". מה את אומרת?

מאיר אריאל ראה את הסכנה בקשר הכביכול רומנטי. מה שלכאורה ניראה ונתפס כקשר אולי רומנטי - הוא בעצם סכנת התבוללות. הדרך של הערבי להשפיל את היהודים - על ידי פגיעה בנשים. ותמיד זה עטוף בעטיפה רומנטית.הכאב של המשורר חורגת מתחומו הפרטי- זוהי סכנה לקיום העם היהודי, במיוחד אלו שנחמדים מתערבבים ומאבדים את הקשר שלהם לעם היהודי. זה לא מפתיע שזה קורה דווקא לבנות.

המשמעות/פירוש, לדעתי, לשורה: "סוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יושב ערבי עם נרגילה אפילו אם זה מתחיל בסיביר או בהוליווד עם הבה נגילה " היא שהערבי המשכיל אומר למעשה למאיר שהערבים היו כאן קודם ואינם הולכים לשומקום. וכי מהיכן שלא נבוא לכאן (הוליווד, סיביר), שהותנו כאן תהיה זמנית ובסופה ישב כאן שוב ערבי עם נרגילה.

יש שיר לשלום חנוך ואריק אינשטיין שנקרא "כתבו עליו בעיתון"...וזה מזכיר לי את הסיטואציה הזאת שמנסים לפרש מה שכתב והלחין מאיר אריאל ז"ל כאילו ביד כל אחד נמצאת התשובה האולטימטיבית...מאיר אמר מה שאמר וכתב מה שכתב, אפשר לחשוב על זה שעות,אבל לא כדאי תמיד להתיימר ולהגיד "השיר הזה אומר" ..בינינו הערבי עם הנרגילה יכול להיות ביטוי ל1001 דברים...קיצר תשאירו למאיר את הדעות והשירים שלו בלי פרשנות מטעה...אם זאת דעתכם-תגידו לדעתי:))

אמרתי לו ביידיש היא שופטת בינינו בתוך בועת שתיקתה שוב נתקלות עינינו. כמובן שבשיר כזה ארוך אפשר להביא עוד ציטוטים, זה לדעתי הכיכואב.

זה אומר שיש ערבים בעולם כמו זבל,תקועים בכל חור שלא תרצה,רק שמאיר אריאל ז"ל היה יותר מנומס ממני