לא טוב היות האדם לבדו

נתן זך כתב את אותו מניפסט שקרא להרוס את המליצות של השירה העברית, ברמת המשורר הכתיבה שלו דיי ירודה, תפקיד המשורר הוא לעורר רגשות, להתחבר למושאי כתיבתו, לבקר את החברה כאשר צריך ובמיעוט מילים לספק ריבוי מסרים, מיעוט משירי זך זכו באמת ללחן. וגם בהם נראה שהוא לא התחבר וניתח טקסטואלית בצורה מיטבית את המסרים שלהם הוא נדרש. לצערי ניכר כי נתן זך לא באמת מתחבר לזה, לא מצאתי את ההזדהות שלו עם העץ בשיר "כי האדם עץ השדה" האם האפר והמרירות בפה הם הכאב האמתי של האדם ושל העץ? האם האדם שמתחבר אל העץ הוא לא למעשה קרבן ניצול מסויים של החברה? וכך גם פה, לא טוב היות האדם לבדו, משפט שדיי חוזר על עצמו בשיר במידה מגוחכת, האמנם בשעה בה האדם מחכה הוא לבדו? שכן בשאלת החיים אפשר להבין שבסך הכל החיים עצמם הם אמצע שבין לידה למוות, גם בלידה וגם במוות האדם לבדו, המוות הוא למעשה בדידותה של הנפש, הדבר הזה אינו משתמע מהשיר הזה.

שיר ענק, חולה על נתן זך