אומנם לא כל יום מגיעה לישראל להקת ענק זמן קצר אחרי יציאת אלבום חדש שלה בעולם, אבל לצערנו אנחנו זוכים לכבוד מ"לינקין פארק" דווקא בזמן שהם משיקים את אחד האלבומים הפחות טובים שלהם בקריירה. למרות שהוציאו עד היום רק ארבעה אלבומי אולפן (לא כולל דיסק הרמיקסים ואלבום המאש-אפים עם ג'ייזי), נדמה שנוסחת המטאל פופ המוצלחת שרקחו בשני אלבומיהם הראשונים והמעולים "Hybrid Theory" ו "Meteora" כבר מזמן לא עובדת, שלא לדבר על רלוונטית.

לזכותם ייאמר שכבר באלבומם הקודם "Minutes to Midnight" הם ניסו לחתוך לכיוון בוגר יותר בדיסק שנשמע בעיקר כמו מחזור של שני קודמיו עם השפעות יו2 קשות (במיוחד בסינגל "Shadow of the Day" ) וכשגם זה לא הלך החלו לשלב לצד המטאל וההיפ-הופ גם אלקטרוניקה מלוכלכת שמקשטת את מרבית שירי הדיסק החד. תוסיפו לזה את קטעי המעבר המעייפים והניסיון ליצור אלבום קונספט שעוסק באיום הגרעיני על העולם ותקבלו בעיקר כאב ראש. והאמת, די אירוני שהם יבקרו בישראל לראשונה דווקא עם האלבום הזה.

יש אומנם כמה שירים טובים ב '"A Thousand Suns" כמו השני הסינגלים הראשונים  "The Catalyst" ו "Waiting For The End" והבלדה הקולדפליידית  "Iridescent", לצד כמה שירים בינוניים פלוס כמו "Robot" ו "Burning in the Skies" , אבל להיטי מצעדים כמו "In The End" ו "Numb", או סוחפים כמו "Breaking The Habit" קצת תתקשו למצוא הפעם.
 
קולו של צ'סטר בניגנטון הוא אומנם עדיין אחד הקולות העוצמתיים בעולם הרוק היום ואפילו הראפ המצועצע של הגיטריסט והמפיק מייק שינודה עובר איכשהו ב2010, אבל גם אלה לא מצליחים להציל קטעים מביכים כמו "Blackout" ו"Wretches And Kings  או צ'יזיים מדי כמו "The Messenger" האקוסטי שמגיע בסוף.

לשמחתנו, אם להסתמך על רשימת השירים שתבצע "לינקין פארק" בסיבוב ההופעות החדש שלהם, בהופעתם ב-15 בנובמבר בפארק הירקון נזכה לשמוע בעיקר את להיטיהם הקודמים של הלהקה, ורק טעימות בודדות בלבד מהדיסק החדש והמאכזב.