אני זוכר את הרגע שבו שמעתי בפעם הראשונה את "עץ ירוק מפלסטיק" ברדיו. זה היה אחד מאותם רגעים שאתה מוצא את עצמך שותק ומקשיב. זה תמיד תופס אותי לא מוכן שהמיינסטרים הישראלי מצליח לייצר שיר עם ביצים, שיש בו לחן חכם וטקסט שמתעלה מעל הקלישאות הרגילות. אבל מה שהופך את "עץ ירוק מפלסטיק" לקלאסיקה אמיתית הוא הזמרת ששרה אותו. 

אף אחד לא יכול להתווכח עם היכולות הקוליות של מרגלית צנעני, מדובר בזמרת ענקית, אבל מאז אמצע שנות התשעים נדמה כי היא איבדה את דרכה המוזיקלית. בין האהבה שלה לבלוז, לבין הרצון שלה להגיע לקהל דרך הרגליים והכפיים, היא הוציאה שורה של אלבומים מבולבלים, חסרי עמוד שדרה שמריחים מזיעה ומאמץ להתחבב על הקהל. גם השנים בכוכב נולד לא עשו עימה חסד. תוך כמה שנים הדמות של מרגול העצמאית, החזקה, המקורית, נעלמה לחלוטין והחליפה אותה קלישאה די עגומה שמדברת בשפה לא ברורה.

איכשהו, לא ברור איך, המרגול הזו לא קיימת באלבום הזה. הרבה מהקרדיט מגיע לנדב ביטון המפיק המוזיקלי שהצליח למצוא את נקודת האמצע בה משתלבים הרגעים הבלוזיים והרגעים של הכפיים באופן טבעי ואורגני, וכתוצאה מכך מה שאנחנו מקבלים באלבום הזה זה את מרגלית צנעני שאנחנו זוכרים מ"חומות חימר" ו"נערי שובה אליי", חמש עשרה שנים קדימה, בלי כל המשקל המטאפורי המיותר שהתווסף לה לאורך הדרך, בלי קלישאות, ובלי מחוות מיותרות, רק זמרת גדולה, שנמצאת בנקודה בקריירה שלה, שבה היא מחפשת השלמה ותיקון. 

"דווקא היום" הוא אלבום מוצלח, לא רק בגלל שיש בו כמה מהשירים הכי יפים שנכתבו בארץ בשנה האחרונה, אלא בגלל שמתרחש בו אותו קסם נדיר שקורה כששירים טובים מוצאים את הזמרת הנכונה כשהיא נמצאת בנקודה בחייה שהיא מסוגלת להפנים את הניואנסים הדקים והרבדים השונים בשיר וליצוק לתוכם משמעות. "עץ ירוק מפלסטיק", הוא הדוגמא הבולטת, אבל גם "חסידות", "סרט ישן" ו"בוא אליי" מתעלים לאותה רמה ומשרטטים דיוקן של אישה שעברה כמה דברים בחיים, יודעת להסתכל על העבר ולקבל בהשלמה את ההווה והעתיד, גם אם הם לא מורכבים מאותם חלומות שהיו לה כשהיא הייתה צעירה יותר. בחיים האמיתיים יש אנשים בודדים, מפוחדים, ורק כמה רגעים קטנים של חסד שמפצים על הכול, גם אם הם מתקיימים רק בזיכרון. אבל למרות התיאור הזה לא מדובר באלבום פסימי, אלא בעיקר אנושי: כזה שהוא קצת שמח, קצת עצוב, ובעיקר כזה שלא מספק תשובה, כי כל עוד החיים נמשכים אין תשובה. כשמתבגרים מגלים שגם לא חייבת להיות. הדרך נמשכת.