כבר יותר מ-14 שנה הדג נחש עובדים ביחד, מספר די מרשים לא רק ברמה האישית בין החברים, שעברו משבר לא קטן בשנים האחרונות (ופתרו אותו, ממש כמו מטאליקה על ספת הפסיכולוג), אלא גם בכל הקשור לאורך חיים הקצר בדרך כלל של להקות בארץ הקודש. לא מפתיע שהם גם בין הבודדים באמנים מקומיים, שהם לא שלמה ארצי, ששומרים די באדיקות על מעמד רם בתעשיית מוזיקה, בסיס רחב של מעריצים, ואוחזים גם בהצלחה מרשימה מעבר לים.

את הוותק והמקצוענות של חבריה (לא מעט הודות להפקה של המפיק הקבוע יוסי פיין) שומעים בכל תו ותו גם באלבומם השישי, שמסתמן כאחד הטובים שלהם עד כה, ומשמר את מעמדם כמכונת גרוב משומנת, שכמו תמיד מתבלת את המקצבים המשמחים בטקסטים מחאתיים וחכמים, על עוולות המקום בו אנחנו חיים.

השינוי הגדול מאלבומיהם הקודמים הוא בעיקר נוכחות גדולה לשירים באנגלית (לטובת הקהל הגדל שלהם בגולה), אבל פחות הרפתקנות מוזיקלית שאפיינה את אלבומם הקודם בעזרת הג'אם. זה לאו דווקא דבר רע כשמדובר בדג הנחש שהוכיחו לא פעם בעבר שכשהגרוב, המלודיה והישראליות שלהם מתערבבות יחד אנחנו מרווחים להיטים גדולים. השירים המולעזים, כמו תמיד במקרים אלה, מתחלקים בין טובים (War) לטובים פחות (That Ain't What It's All About) ונופלים גם בגזרת המבטא של שאנן סטריט,  אבל מה שבטוח, שבהופעות (גם בארץ) זה יעבוד מעולה.

אישית אני מחבב אותם כשהם קומינקטיביים יותר, כמו בשיר הפתיחה המעולה והמארק רונסוני "אני מאמין" ובסינגלים הראשונים והלהיטיים "אח אחד" ההמנוני ו"נחמה" החפלאי, אולי אחד השירים המדויקים על הסיבה לעליית הפופ הים תיכוני בשנים האחרונות (אם גם ככה רע פה אז לפחות נעשה שמח), אבל גם בקטעים היותר "ניסיונים" אפשר למצוא אוצרות כמו  Many Lights הצ'יל אאוטי, "סופר גרוב" הסופר פאנקי עם חבריהם לכוח הגרוב המקומי בארץ קרולינה, קותי ואלרן דקל ולהיגנב על האפרו ביט של "מערבולות של חול".

למרות זאת , הייתי שמח לשמוע מהם פחות קטעים "דג נחשיים" של תחילת הדרך כמו "לא מספיק", ב"סלון של סולומון", שנשענים על ביט ארנ'בי או פאנקי נוסחתי וראפ צפוי מדי של גיא מר שקיבלנו מהם מספיק בעבר ונשמעים קצת לא רלוונטים ל"גילם". אבל אלה כמובן לא פוגעים מההנאה שמספקים הדג נחש ב-"6" ויש כאן מספיק שירים טובים, מספיק להיטי הופעות ומספיק להיטי רדיו שישמרו על מעמדם, בארץ ובחו"ל. וטוב שכך.