בסוף ההופעה של לאונרד כהן ברמת גן, אחרי שלוש וחצי שעות, לא היה עוד "לילה טוב תל אביב" נדוש. לא "תודה רבה" במבטא זר. הוא פשוט עמד שם. גבר הדור, בן 75, ולחש לשמיים את ברכת הכוהנים. יכול להיות שזה נשמע ציני. אולי מעט מוגזם. אבל זה רק נשמע ככה, כי יותר מהכול זה היה רגע אנושי מופלא, רגע אינטימי שחלקו חמישים אלף איש, שחיבר אותם לאיש שאחראי במידה רבה על פסקול חייהם, על החלומות שלהם, על האנשים שהם רצו להיות ולא תמיד הצליחו. וזה גם החזיר את לאונרד עצמו הביתה, לאותו חדר במונטריאול שבו הוא ישב בילדותו וקרא יחד עם סבו תפילות בשפה זרה לו, שאיכשהו שייכת לו.
כל הערב הזה עמד בסימן חזרה הביתה. נדמה שהרבה פחות בשביל לאונרד עצמו שכבר היה בארץ מספיק פעמים, וגורר יחסים סבוכים משהו עם ישראל. האודיסאה להביא אותו לכאן נמשכה שנה וחצי, ובסוף נקבעה תחת תנאים בלתי אפשריים: אצטדיון רמת גן הוא האכסניה הכי גרועה בעולם להופעה כזו. רוב ההופעות של לאונרד בשנתיים האחרונות מתקיימות מול קהל קטן. ההופעה הכי גדולה עד היום הייתה מול 17,000 צופים. זה היה מתכון לאסון. בערך חצי מהאנשים באצטדיון לקחו חלק באירוע דרך מסכי הווידאו. ועדיין, זה לא שינה כלום. כי זה העניין עם לאונרד. גם מול חמישים אלף איש, הוא מייצר אינטימיות, אנושיות. אתה יודע שהוא שם, דרך החיוך שלו, בצניעותו, ובמחויבות המוחלטת שלו לקהל.
זה היה ערב ארוך. לאונרד עבר על כל הרגעים היפים בקריירה שנמשכת יותר מארבעים שנה. זה אותה הופעה כמעט אחד לאחד לאורך כל הסיבוב הזה. הכול מתוקתק, המחוות מוכרות, גם העיבודים. אבל הקהל כאן היה אחר. החיבור הרגשי של האנשים, וגם האופי הישראלי, שיחקו כאן תפקיד מפתח.מחיאות הכפיים הגיעו בזמן, הניואנסים עברו בשלמות, ויותר מהכול, מלבד החלק הראשון שאנשים עוד חיפשו את מקומם, הייתה תחושה שאנשים באו לתת ללאונרד כבוד, להגיד תודה. הוא בתמורה נתן להם ערב אחד שלא יישכח לעולם.
זה התחיל עם הרבה ירוק בעיניים בחסות הבנק שלקח חסות. לאונרד עלה לבמה, ירד על ברך אחת והתחיל לשיר את Dance me to the End of Love, משם הוא המשיך עם The Future, In My Secret Life, Who by Fire, ולקראת סוף החצי הראשון של ההופעה הגיעו Chelsea Hotel שהוא לא מרבה לעשות בהופעות ו- Lover, Lover,Lover, שאותו הוא כתב אחרי השהות שלו בארץ בזמן מלחמת יום הכיפורים. בשלב הזה היה נדמה שההופעה נכנסת להילוך גבוה. הביצועים היו מדוייקים. מרגשים. השנתיים בדרכים עשו טוב לקול שלו, הוא נפתח מחדש, ונשמע צלול ומדוייק מאי פעם. בכלל, צריך לציין, מבחינה מוזיקלית מדובר בחוויה מופלאה. כהן קיבץ מאחוריו חבורת מוזיקאים מוכשרת, בראשות חבייר מאס ושותפו הוותיק רוסקו בק, שמעניקה לשירים עיבודים רבי נפח, שתומכים בו ברגעים שהוא לא מצליח לעלות לגבהים הישנים, ומוסיפים מימד מוזיקלי שלא קיים בגרסאות האולפן הרזות בדרך כלל שאנחנו מכירים מהאלבומים.
בחצי השני, אחרי שהוא חזר מעשרים דקות הפסקה קרא הקסם שכולם חיכו לו. זה התחיל ב- Tower of Songs עם המשפט הבלתי נשכח "נולדתי ככה, לא הייתה לי ברירה, נולדתי עם מתנה בדמות קול מזהב", ומשם הוא המשיך עם Suzanne שגרר אלפי עיניים רטובות ,The Gypsy's Wife ,SIsters of Mercy ו- Boogie Street אותו ביצעה שותפתו הוותיקה שרון רובינסון שזכתה לתשואות אדירות מהקהל. אחרי החלק הזה הגיעו רגעי השיא של הערב. זה התחיל עם Hallelujah, שלווה בשירה אדירה מכיוון הקהל הנרגש, אחר כך I'm Your Man שכבר הרים את כולם על הרגליים, מחזה נדיר בהופעות של כהן, ואז הגיע Take This Waltz ו-So Long Marianne, ו- First We Take Manhattan שאחריו כהן ירד מהבמה לכמה דקות וחזר עם הדרנים אחרונים שכללו את Famous Blue Raincoat, הסולו של האחיות ווב- If It Be Your Will ולבסוף Closing Time, I Tried To Leave You, Hey, That's No Way To Say Goodbye ו-Whither Thou Goest.
לפני שהוא ירד מהבמה בפעם האחרונה, כהן הודה שוב לכל הנגנים, כמו שהוא מקפיד לעשות לאורך כל הערב, וסיפר פעם נוספת על הקרן אותה הוא הקים ואליה הועברו כל רווחי המופע, והסביר כי לא מדובר בארגון פוליטי אלא כזה שמחזק את האנושי והנשגב בכל צד, נפרד מהקהל וירד מהבמה. הקהל נשאר עומד. המשיך להריע. גונב דקות אחרונות של קסם. במהלך ההופעה לאונרד אמר שהוא לא יודע אם הוא יזכה לראות אותנו שוב, אבל הוא בטוח שהדרכים יצטלבו בהמשך הדרך. הוא צדק. השירים שלו, המילים, והזכרונות של הערב המופלא הזה, שבא בתזמון מושלם בין ראש השנה ליום כיפור, ימשיכו ללוות את האנשים עוד שנים רבות. ככה זה כשאתה נוגע בקסם. זה רגע אחד, קצר, שנמשך לנצח. תודה לך ל. כהן. |