מייד אקדיש 409 מילים להסביר את זה באריכות, אבל כל שנייה שתקדישו לקרוא את הביקורת הזו היא שנייה אחת פחות שתוכלו להאזין בה לאלבום החדש של פרל ג'אם. ועם כל הכבוד לליהוגים שלי, Backspacer הוא מטרה ראויה בהרבה לזמן שלכם.

פרל ג'אם הגיעו לשיא. שוב. נכון, הם הוציאו אלבומים בינוניים כמו Yield  ו-Binaural בעבר, אבל זה היה בעשור הקודם. שני האחרונים שלהם, Riot Act ו-Pearl Jam היו טובים (מאוד, אפילו), והרצף היצירתי הזה מגיע לשיאו באלבום החדש, שהוא לא רק הכי טוב שלהם מאז Ten המיתולוגי אלא כנראה אלבום השנה אם לא העשור.

הדבר הראשון שתופס אותך Backspacer הוא העטיפה. צייר בשם דן פרקינס פגש פעם את חברי הלהקה, וקיווה – אולי – לאייר פוסטר של מופע שלהם. כשהחבר'ה שמעו שהוא איבד את עבודתו כצייר קריקטורות בעיתון שנסגר, אדי וודר שאהב את הראש אמר לו – "הי, למה שלא תעצב לנו את האלבום?". פרקינס, תחת השם טום טומורואו, יצר קולאז' של איורים מחוכמים, דרמטיים עם הרבה צבע והתרחשות – ולראות את אסופת הציורים שלו על העטיפה גורם לך להצטער שאריזות של דיסקים הן לא בגודל שבו עוטפים תקליטים.

פרט לכך שפרל ג'אם הפסיקו לעשות עטיפות משעממות, אדי וודר גם הוריד חצי הילוך מהשירה הזועמת (והמרשימה לכשעצמה) שהתאימה למסרים הפוליטיים הנוקבים באלבום הקודם, והוא נשמע כל כך נקי ומדוייק ובשל כאן (שימו לב ל-Just Breathe המפעים) שהאמירה של ג'ון דנסמור מהדורס לפיה הוא היה מוכן לאחד את הלהקה לאחר מותו של  ג'ים מוריסון רק בתנאי שוודר ישיר במקום האגדה המנוחה לא נשמעת מוגזמת. אולי כאנדרסטייטמנט. האיש הזה שופך כל כך הרבה נשמה להגשה שלו, והקול שלו כל כך מגוון ומלא הבעה, ששיר אחרי שיר אתה תופס את הראש וחושב – וואו, איזה זמר.

גם החברים של אדי – ג'ף אמנט בפאוור באס, מאט קמרון בתופים וכלי הקשה, וסטון גוסארד את מייק מקריידי על הגיטרות – נשמעים בשיאם. הכל כאן מאוד מתואם וכל כלי נשמע מצויין בפני עצמו אבל השילוב של הכל הוא שהופך את הלחנים כאן ליצירה אמיתית – לכאורה אין דבר פשוט יותר מלנגן רוקנרול, אבל כששומעים את Unthought Unknown או Speed of Sound (ובאמת שיכולתי לציין כל שיר אחר באלבום הזה) מתברר שרק המוצלחים שבמוזיקאים עושים את זה טוב באמת. גם התוספות של חטיבת כלי מיתר (כינורות וויולות) וכלי נשיפה מעשירות את הסאונד ונותנות לכל העסק תחושה על זמנית.

אפשר להקדיש עוד שתי פסקאות לעניינים כמו הוקים, ביטים, פרייזינג והפקה מוזיקלית – שכולם מבוצעים כאן ביצירתיות מושלמת – אבל זה מרגיש לי כמו לתאר לעיוור את המונה ליזה אז עזבו אתכם, ובואו ניגש ישר לשורה התחתונה: גם אם אתם קונים רק אלבום אחד השנה, תוודאו שזה יהיה Backspacer.