הדרך של "מופע הארנבות של ד"ר קספר" למעמדם הנוכחי – להקה שממלאת מועדונים מפה לפה כמעט בלי פרסום מוקדם של ההופעה, ועוד בערב חג – לא הייתה פשוטה. אחרי אלבום הבכורה הלוהט באו שניים כושלים, שגרמו לפירוק ההרכב והרבה שנים בהם מייסדיו, אורן ברזילי ושי להב, חיו משני צדדים שונים של האוקיינוס. גם סיבוב האיחוד הנוכחי והאלבום שהוא הניב הוקפאו לתקופה ארוכה אחרי שברזילי אושפז עם מחלה קשה שכמעט הרגה אותו.

כל המחשבות האלה עוברות לך בראש כשרואים את הקספרים בפעולה על הבמה – לא בטוח שהקשיים הם בהכרח מה שהופך את המוזיקה והביצועים ליותר טובים, אבל ברור לגמרי שברזילי, להב ושות' נהנים מכל שניה שהם מנגנים ביחד. ראיתי אותם גם לפני שנה באותו מקום, ומאז ההופעה ההיא (שהייתה לא רעה בפני עצמה) הסאונד של הארנבות התחבר, התלטש וקיבל עוצמה שמפמפמת את הכל לגבהים. גם האנרגיות של הקהל מזינה היטב את להב, ברזילי וחבריהם וכשברזילי מצהיר "באנו לתת כל מה שיש לנו" זה לא נשמע כמו הצהרה חסרת גיבוי אלא כמו תמצית מדויקת של המצב. לקספרים יש ביטחון במה שהם עושים מול הקהל, וההתלהבות שלהם, והפראות מובילים להופעה בלתי נשכחת.

ברזילי ראוי להתייחסות נרחבת, מכיוון שהאיש פשוט נולד להיות על במה. פרפורמנס היא אמנות בפני עצמה, ולא ראיתי עדיין אמן ישראלי ששולט בה כמו האיש הקטן והפרוע הזה. הוא שולט בקהל בקלילות ובכריזמה נשפכת, מזיע את הנשמה שלו החוצה גם בקאברים מלאי הומור לשירים כמו "אמברלה" של ריהאנה או "ביג אין ג'פאן" של אלפאוויל, וגם בביצועים עם אקסטרה פאנץ' ל"אחלום לנצח" או "כל יום" הנצחיים. הקהל מצידו מכיר כל מילה וכל ניואנס, ובחלקים נרחבים של המופע ברזילי ולהב משתתקים ונותנים לנוכחים לצעוק במקהלה של שירה בציבור. ברזילי כל כך נמצא בתוך הקצב, בהתרחשות ובתמסורת ההילוכים הפנימית שבתוך כל שיר שנדמה שיש לו איזה חוש שישי שמאפשר לו להרגיש מה עומד לקרות עוד לפני שזה התרחש. גם כשהוא לוקח את הגיטרה ופורט עליה כמה שירים ניכר שברזילי לא שכח איך עושים את זה, והוא מפליא בריפים וסולואים מדוייקים בעוד להב לוקח מעט יותר מושכות ובעיקר מנווט היטב כטייס משנה מיומן את הביצועים של "הקומיקאים", "ימות הקיץ" ואחרים. עם התפתחות הערב ברזילי מרגיש חופשי יותר ויותר עם הקהל שמחזיר לו אהבה, ושיא החיבור הזה מגיע כשהוא יורד מהבמה לבצע את Where is my Mind של הפיקסיז מתוך השורות הראשונות ואת "תראו אותי" כשהוא רכוב על כתפי אחד הנוכחים. פשוט בלתי אפשרי לא להיסחף אחרי המשוגע הזה, וגם נציגי התקשורת המכובדים שישבו סביב שולחנות ביציעים ירדו לעמוד עם הקהל שקרוב לבמה כדי לחוש את העוצמה הבוערת הזו מקרוב.

היו גם ילדים צעירים מאוד בקהל, שלא ביישו את הפירמה ושלטו היטב בחומר – מה שמוכיח שכשעושים עבודה טובה שבאה מהלב (ברזילי לא חדל לדבר על ההתרגשות שהוא חש מהעובדה שהקהל הנאמן מעריך את מה שהארנבות יצרו בזיעת אפיהן) אפשר לייצר גם דור שלישי ל"שמלה אדומה".