באלבומם הקודם והמעולה Black Holes and Revelations  נראה כי היה מיוז הצליחו למצוא את האיזון הנכון. מדובר באלבום כמעט מושלם, שכלל מנה שווה של יצירות מוזיקליות מורכבות מלוות בטקסטים עמוסי קונספירציות ממוחו הקודח של מאט בלאמי, לצד המנוני רדיו קליטים ומהודקים דוגמת Supermassive Black Hole, Starlight, שהיו עטופים בהפקת רוק אלקטרונית סופר מהוקצעת שגלשה באלגנטיות גם לאזורים של פופ וגרוב, בלי לצאת מתאמצת מדי.

הבשורותו הטובות: באלבום החדש The Resistance, מיוז ממשיכים בערך מאותה נקודה. את משבצת הלהיטים תופס החלק הראשון של האלבום עם שירים כמו הסינגל הראשון וההמנוני Uprising בהפקת אלקטרו רוק מעולה, שיר הנושא המרגש עם אחד הפזמונים העוצמתיים של השנה ו-Undisclosed Desires החצי טימבלנדי שכמעט נושק להיפ הופ ובטח יהיה להיט גדול באמריקה (לא סתם הוא מופיע בפסקול של סרט ההמשך ל"דמדומים").

אבל הסיפור הגדול של האלבום הזה מגיע בחלקו השני. גם אם אתם לא ממש מתחברים לכל הבומבסטיות הזאת, קשה מאוד לקחת מבלאמי וחבריו את השאפתנות והוירטואזיות שהם מפגינים ביצירה הנוכחית שלהם: ממהלכי אקורדים מורכבים, דרך טקסטים הזויים לחלוטין (חייזרים, קונספירציות מגוכחות) ועד הטיול הטריפי שהם לוקחים אל המוזיקה הקלאסית החל ברצועה התשיעית Exogenesis, שהיא למעשה יצירה סימפונית המחולקת לשלושה חלקים ארוכים שגדלה עליך רק בהאזנות מאוחרות.

ועכשיו לחלק של הבשורות הפחות טובות: לפעמים זה מייגע, לפעמים זה נשמע כמו גניבה בוטה מקווין (United States of Eurasia) ולפעמים זה סתם מצחיק מרוב שזה בומבסטי. עם זאת, כיצירה שלמה מדובר בדיסק מוצלח למדי וגם אם זה לא  כולל את מקבץ השירים הכי טובים שלהם עד היום (התואר בוודאות שייך לקודם) עדיין מדובר בלהקה שראויה לכל אחד ממיליון העותקים שנמכרו מהדיסק הזה בשבוע הראשון שלו בחנויות.