פסטיבל הפסנתר- לוח ההופעות המלא

שלומי שבן הוא אחד מאותם אמנים שטביעת האצבע הייחודית שלהם מורגשת בכל דבר שהם נוגעים בו. התכונה הנפלאה הזו משתקפת היטב במופע החדש שמבוסס על האלבום "מגדל הפזמון", בו הוא מציע גרסאות משלו לשירים של אחרים. שבן מצליח לא ליפול למלכודת הקאברים המייגעת, אלא נותן אינטרפטציה מקורית לשירים, שנותנת כבוד למקור אך באותו זמן לוקחת את השיר עצמו למקום אחרים לגמרי. ייחודי. פרטי. וזה לא ששבן עשה לעצמו חיים קלים – המופע נפתח עם גרסה ל-Tower of song האגדי של לאונרד כהן, ששבן הפך (יחד עם קובי מידן שתרגם עימו את השיר) ל"מגדל הפזמון" ופיתח לקונספט שלם – יש מגדל על הבמה שעליו מוקרנים אימאג'ים שמתכתבים עם השירים ומתחלפים לפי הקצב, ושבן עצמו שר על "שמוליק קראוס שלא ממש עונה" (במקור השורה היא על האנק וויליאמס) מראש המגדל הזה. צריך לא מעט אומץ בשביל להתמודד עם קלאסיקה כזאת, אבל שבן מצליח בזכות ההומור הפנימי שהוא שוזר לתוך השיר לצלוח אותו באופן מרשים ואפילו לתת לו לבוש אחר בלי שזה ייצא מלאכותי.

בשיר "החיים שלי טובים" (מבוסס על שיר של רנדי ניומן), שיר מצחיק על החיים (הפיקטיביים) שלו כאב לילד שהולך לגן פרטי של סלבס שמסביר לגננת איך הוא יושב עם החבר שלו אביב גפן (שמעניק הופעת אורח בקטע וידאו שמוקרן על המגדל), שבן נדבק לפסנתר שלו ומפגין וירטואוזיות – הוא עושה פעלולים, הוא צוחק, הוא משתולל – השליטה שלו במקצב, בהגשה, מתי לרפרף על הקלידים בעדינות ומתי ללחוץ חזק ודרמטי בתוך המהלך הכללי של הלחן גורמת ללסת שלך לצנוח גם אם פסנתרים לא ממש עושים לך את זה. בשיר "תאונה" של שלום חנוך, קשה כבר לזהות את המקור. שבן מעניק לשיר עיבוד ג'אזי ניו-אורלינסי, הגרון שלו נפתח והוא עולה ויורד למקומות שלא תמיד שמענו ממנו בעבר. שבן ממשיך לחפור עמוק לתוך נשמתו וזו שלנו, גם כשהוא נוטש את הקלידים ועובר לבצע בעמידה, תוך שהוא דורך על מין בס-רגל ומקיש באטיות על תוף מרים, את "שיר האנס" של ערן צור מימי טאטו. "הטעם מר בפה/זרע על גופה/ אנס בחצרות בחושך/ לבד בחצרות הלילה"- הוא זועק מתוך מקומות אפלים בנשמתו, ואתה מרגיש פתאום שזרקו אותך לתוך בור וסגרו את המכסה. בשיר הבא מצטרפת אליו קרן אן וביחד הם מבצעים דואט בשיר של מאיר אריאל "דומם עם זוג נאהבים" על רומן ישראלי-צרפתי ועכשיו זה כבר לא פחד, כי אם הרבה יופי, מסתורין, ועצב או שמחה. עדיין לא ברור.

קרן אן, כמו גם מרינה מקסימליאן בלומין שמשתפת איתו פעולה כאן, ראויות להתייחסות נפרדת. אן עושה עם שבן גם את "מותק את אצלי בראש" של בוב דילן בהדרן – כששבן שר בית בעברית, ואן עושה verse באנגלית כמו איזו ג'וני מיטשל מהגיהנום, ופתאום כל העוקצנות המחוספסת של דילן נשמעת עמוקה ורכה וכל כך עדינה. מרינה, שהשתתפה בשירים "רוזה מרציפן" של שלמה גרוניך ו"כשהיית איתי את לא אהבת לרקוד", הוכיחה איזה זמרת עצומה מתפתחת לנו כאן, שמאלתרת עם הקול שלה גבהים וסולמות בלתי אפשריים ובעיקר משדרת כריזמה אדירה. עם שתי זמרות כאלה, הכל מתעופף למקומות של יופי נדיר של כאב, עוצמה, בלוז. לפעמים כל העומס הרגשי והשכלי הזה עלול קצת לעייף – "דאווין של שיר מחאה" (גם כן של מאיר אריאל) הרגיש לי קצת מיותר וארכני. עדיין נוכחת בו ההגשה הצינית-משעשעת-רעננה של שבן, הנגינה הוירטואוזית והאומץ לטפל בטקסט מורכב – אבל משהו בריבוי הבתים גרם לחדגוניות שבפעם היחידה במופע העלתה בי הרהורים שלפעמים שבן נוטה להתפזר קצת בין הפסנתר לשלל השטיקים המוזיקליים שהוא משתמש בהם, וקצת מאבד קשר עם השיר. מצד שני, וכאן אנחנו חוזרים להתחלה, שבן הוא אמן כל כך ייחודי, שהוא מצליח להוציא את עצמו בחן גם מהרגעים המתים של הערב, לתוך שיא נוסף, ומשאיר אותך תמיד עם תחושה שמה שראית כאן לא דומה לשום דבר אחר.   

פסטיבל הפסנתר- לוח ההופעות המלא