נתחיל בהתנצלות: במשך כמה שבועות שכב לו האלבום החדש של שאול בסר על המדפים שלי וחיכה לרגע שאני אגיע אליו. כשזה כבר קרה, הרבה תודות לחג הפסח המתקרב, כבר לא יכולתי לעזוב. צריך הרבה אומץ בשביל להתמודד עם עיבוד של טקסט ספרותי למוזיקה, קל וחומר כשמדובר בעמוס עוז. מי שקרא פעם ספר של עוז יודע שהמלים שלו אינן קלות להלחנה – יש להן קצב וניגון משלהן בתוך המהלך התיאורי שעוז טווה ביד חסכנית, אולם דומה שאם ינותקו מהקשרן וסביבתן הטבעיות יאבדו את חינן, כדגים מחוץ למים. רק שכאן זה לא המקרה. 

בסר של "הים לקח, הים נתן" מתגלה כמלחין בחסד, שבורא סיפורים קטנים בין המוזיקה למלים, שמשתלבים אלה באלה באופן טבעי כך שלפעמים נדמה כי המילים מושכות אחריהן את המנגינה ולפעמים להיפך, והקטעים כולם מתכתבים אלה עם אלה, ומתגבשים לפסיפס שמחבר יצירה שלמה – קומוניקטיבית, אך בעלת עומק מרשים. שורות כמו "ידה קלה. על גב ידה, ידי צפודה" (מתוך שיר הנושא) או "יפייה מתרפט. על פניה קמטי רוח וכפור" ("לא היה ואזל") הן בעייתיות להבנה גם בלי לנסות להניח אותן על מוזיקה – אלא שבסר מצליח לשמר את הרוח הייחודית, החמקמקה של היצירה בעבודה משובחת של קלידים, גיטרות וכלי הקשה שנדמית כמהדהדת בהתאם למהלך הטבעי שמניע את הסיפורים והדמויות של עוז.

יחד עם כל זה, האלבום שיצר בסר ומתארחים בו יהלי סובול, חן קליין ולאורה ריבלין (אמו של בסר) לא נפל למלכודת הכבדות אלא משרה רוח של מהורהרות קלילה, ג'אזית-פופית שכזו, שממש מזמינה לשמוע את הדיסק במקביל לקריאה נינוחה בספר של עוז. שימו לב למשל ל"חמש, שש נפשות" שגם יצא כסינגל והופך במיומנות מלים נוסח "בקרוב בן שבעים, המספר הבדוי, מספר על עצמו, מספר על אימו, משתדל למעט במילה כמו." למפגן מבריק של יצירתיות מחושבת ומהפנטת – כמעט 7 דקות שלוכדות את תשומת הלב שלך בלי להתאמץ ומאפיין את רוח האלבום: "הים נתן, הים לקח" הוא אלבום מקורי במחשבה ובביצוע, ובעיקר מעניין ומרגש מבחינה מוזיקלית. עוז בוודאי מרוצה.