הקריירה של דיוויד בואי תמיד הייתה עמוסה במיתולוגיה ופרטים ובאותו זמן עטופה במיסתורין. לא מעט סימני שאלה סבבו את מערכות היחסים שלו עם איגי פופ, לו ריד ומיק ג'אגר שהיו רומנטיות, או אפלטוניות, או הפריה מקצועית. והאם הוא זה שעיצב את התפיסה הפגיעה והמושפעת מקראוטרוק של טרילוגיית ברלין החשובה עד מופתית שלו (lodger, heroes. low) או שפשוט ניסה להכיל את ההשפעה של בריאן אינו. ומה לגבי תקופת הסמים הפסיכדלית שלו שהובילה לעיצוב דמות הבמה שנקראה זיגי סטארדסט, הפכה לתופעה וכמעט (או שלא כמעט?) עלתה לבואי באיבוד השפיות ובפיצול אישיות?

תשובות לשאלות האלה, לצערי, לא קיבלתי במסגרת אלבום ההופעה החדש שלו שיצא בסדרת  vh1 storytellers, אכסניה שנראית טבעית לאמנים שרוצים לעשות קצת סדר עם עברם ולנהל דיאלוג מול מעריצים. אלא שבואי, כנראה בניגוד לרוב מעריציו, למד להשלים עם עברו ולהסתכל עליו כרצף של אנקדוטות חביבות, ופחות בתור אירוע עם משמעות היסטורית בעולם המוזיקה. מה שכמובן לא אומר שהוא לא מספק את הסחורה, להפך. כבר בפתיחה בואי, ששוב מתגלה כאן כצ'ארמר אינטליגנטי וטבעי, אומר שהיה רוצה שיהיה לו זמן לספר יותר על עצמו, צוחק עם הקהל ש"אין לכם מושג" ומייד עובר לבצע את Life on Mars מהאנקי דורי, אלבום מושלם מתחילת שנות השבעים, תקופה שבה הוציא כאלה בכל שנה וכללה גם את וזיגי סאטרדאסט. בואי לא חוסך ברגש ונותן כבר בהתחלה הגשה מרטיטה במלוא הגרון האקספרסיבי-דרמטי שלו.

הסיפורים שבואי חושף בתוכנית, משמשים בעיקר כתוספת חביבה, אך לא נותנים מבט עמוק או ייחודי על היצירה שלו. את השיר Life On Mars הוא מספר שכתב כ"נקמה", לאחר ששיר צרפתי שתירגם לא התקבל על ידי המנהלים שלו והועבר לפול אנקה, שהפך אותו ל-my way הידוע. על Drive in Saturday הוא מספר שבמקור כתב אותו למוט דה הופל, שלא רצו את השיר והוא כל כך התעצבן וכעס שהשתכר וגילח את הגבות (אתם חושבים שאני צוחק. אני לא, היו לי גבות מגולחות"). די מטופש מצד ההופל, כי מדובר בשיר מרתק על מגוון דמויות מהחיים המטורפים של בואי וחבורת האמנים שניהלו את העולם בשנות ה-70 – "ננסה להדליק את זה שוב כמו אז/ כשהאנשים הסתכלו בעיניים של ג'אגר והסניפו" השם שלו תמיד היה באדי/ הוא מושך בכתפיים ומבקש להישאר/ היא נאנחת כמו טוויג ומפנה את הפנים".

יש כאן עוד הרבה פנינים מהסוג הזה. בואי עבר על החומר בהכנה להקלטה, חפר בכספת הפרטית שלו ובוחר להכניס כאן את השיר הראשון שהקליט בקריירה – Can't help thinking about me – רוקנרול עשיר ואנרגטי, שבואי טוען בעוצמה ספרינגסטינית וצוחק על עצמו בסוף השיר באמרו "אני כבר לא כותב אותם ככה".וזה כמובן לא נעצר שם – בואי, שמכר יותר מ-140 מיליון אלבומים בקריירה, יכל להישמע מלאכותי ומתנשא כשהוא חושף איך הלך וחיטט בפחי זבל עם מארק בולאן ברחוב קארנגי בשנות השישים כדי לחפש בגדים שהעשירים זרקו, אבל במקום זה הוא נשמע אנושי ואמין. גם כי הוא עושה את זה קצר מספיק, רק כרקע לביצוע קצר מאוד וגס לכשעצמו ל-rebel rebel, שכולל רק בית אחד והוא מפסיק – אם מתוך שעשוע ואם בגלל שבואי הרחיק את עצמו מהלהיטים הגדולים אך השחוקים.

המופע הזה הוקלט לקראת יציאת האלבום hours, ובהתייחסות הראשונה לדיסק המתקרב בואי מדבר בהרחבה על Thursday child, ומרתק לשמוע אותו מתייחס למה שעתיד להפוך ללהיט הגדול של האלבום כשיר שנולד מתוך ספר שקרא בגיל 14 על ארת'ה קית'. זה  אולי המקום להבהיר שהאלבום הזה הוא לא אוסף להיטים של בואי, ופרט לשיר הזה ול-china girl אין בו "קלאסיקות". מה שכן, סיפור על איך השתין בכיור באיזה מועדון, שהמנהל שלו אמר לו "אם זה מספיק טוב לשירלי בייסי זה מספיק טוב גם בשבילך", שווה לדעתי לא פחות מעוד גרסה חיה לזיגי, כי בסופו של האלבום, אתה נשאר עם תחושה שזכית להצצה לעולם מרתק, רומנטי, משונה ונפלא כאחד.