למובי, טכנאי סימפול ויצרן אמביינט-האוס מצטיין, תמיד היה צד קודר יתר. גם באלבומים כמו Play האלמותי (שהזניק אותו לדרגת כוכב על) או Last Night הדיסקואי (אלבומו הלפני אחרון שהוקדש לתיאור הווייב המוזיקלי של חיי הלילה בניויורק), היה משהו בלוזי שמחכה להתפרץ מתחת לפני השטח.באלבום הנוכחי Wait for Me מובי משחרר את השדים האלה לחופשי, מוריד את הבי.פי.אמים של קונסולת המיקסוס ומתעמק בצד המלנכולי-אמביינטי יותר של היצירה שלו, ומגיש אלבום מינימליסטי, מהורהר ואפלולי. Wait for Me הוא ברובו אלבום אינסטרומנטלי ואווירתי, ומובי מוכיח בו שהוא אשף סאונד גם כשהוא מוריד את הרגל מהדוושה. הרגעים הכי יפים בעיניי הם Horses paleעם גיטרות עדינות ותופי סנייר מלטפים שיוצרים עצב יפה, נוגע ומתוזמר לעילא, ו- Shot in the Back of the Head, שממשיך היטב את הקטע הזה ומתאפיין בשימוש מרשים בסטריאו כשמהרמקול הימני בוקעות גיטרות בריוורב ובשמאלי מתנהל מקצב תופים פשוט ואפקטיבי, עד שהוא נסגר עם מצילות מרחפות שנשארות איתך הרבה אחרי שהוא מסתיים – קטע שנשמע פשוט מושלם על מערכת שראויה לו.
מובי ממשיך להתרחק מהמיקרופון באלבום הזה, ובעיקר מצייר נופים מוזיקליים הזויים/דרמטיים/חשופים בעזרת כינורות, קלידים ונגיעות של מכונות תופים למגוון זמרות אנונימיות שמספקות את קטעי השירה האפוקליפטיים ומעוטי המילים. ב-Mistake, השיר היחיד שהוא מבצע בעצמו, הוא נשמע נפלא ומזכיר את דיוויד בואי ב-Heathen בביצוע רוקי סוחף לשורות כמו "מעולם לא הרגשת כל כך בודד והעולם סוגר דלתות" על רקע גיטרות שמנסרות למטה ותופים שהולמים בעומק.
בהאזנות חוזרות ניכרות גם השפעות של מייק אולדפילד בימי טובולר בלס (Wait for Me) ומאזי סטאר (A Seated Night) שמסייעות למובי לחצוב את התמה העיקרית של האלבום – סאונד סמיך, מאובק ואיטי שבונה את העצב משיר למשנהו. מובי השכיל לברוא כאן סאונד מלטף, עשיר, מודגש ובעל נוכחות מרשימה שעוטפת ובסופו של האלבום, אתה נותר עם תחושה פיזית כמעט של חורף רחוק שבו עלים יבשים נושרים על נהר באיזו עיר קרה, יפה ועצובה באירופה. הכי טוב אירופה.
|