מעט מאוד יוצרי טראנס בארץ ובעולם מצליחים לעשות את המעבר מעולם המסיבות למיינסטרים. ארז זיידן ועמית דובדבני הם מאותם סיפורי הצלחה בודדים. השניים, שחיפשו דרך להתפתח מוזיקלית מעבר לגבולות הז'אנר, ידעו לזהות בזמן את ירידת קרנו של הטראנס בארץ ובמקומות שמחוץ לברזיל, מקסיקו או אסיה, והצליחו להמציא את הצליל שלהם מחדש מבלי לאבד את הקרדיט בקרב הקהל הנאמן.

זה האלבום הרביעי של אינפקטד מאשרום (מתוך 7 בסה"כ) בו הם מתרגלים ומפתחים את קומבינת הרוק טראנס האלקטרוני הייחודי שלהם, כשהתהליך החל כזכור באלבום הכפול והמפתיע Converting Vegetarians מ- 2003 בו הציגו לראשונה גם קטעים עם ווקאל של ממש, ומבנים של שירי פופ קליטים עם מלודיות עשירות. אבל אם האלבום ההוא עוד התכתב עם קודמיו בגלל החשש מתגובות המעריצים הותיקים, הגיעו האלבומים שאחרי והציגו אינפקטד מתוחכמים הרבה יותר. למעשה, I'm the Supervisor החמישי ו Vicious Delicious הקודם, כבר היו אלבומים שגם מאזינים שלאו דווקא חובבים טראנס היו יכולים למצוא בהם מספיק קטעים להוריד לאייפוד. Vicious אף סיפק להם את להיט המיינסטרים/גלגל"צ/חתונות הראשון (שלא כולל את ברי סחרוף בתוכו), הטראק הענק Becoming Insane.

לא בטוח שמהאלבום החדש, בעל השם המצחיק משהו- The Legend of the Black Shawarma  (מחווה לשאוורמת חזן בחיפה), יצמח להיט מסיבות חיילים בסדר גודל כזה, אבל כן תוכלו למצוא בו לפחות המנון רוק אלקטרוני אחד, שיכול לעשות בשבילם את השינוי באמריקה, אליה הם מכוונים בשנים האחרונות. כשהם מגובים בפול אוקנפולד, איש שמבין קצת בחיבור בין מיינסטרים לאלקטרוניקה ומקושר עד מאוד ביבשת, לקחו השניים עוד צעד גדול מחוץ לעולם הטראנס והחלו לייצר שירים שאשכרה מיועדים לרדיו. קחו למשל את הסינגל הראשון והמעולה Smashing the Opponent בו הם מארחים את ג'ונתן דיוייס סולן להקת המטאל הפופלרית "קורן" ואת הכמעט בלדה המוצלחת Killing Time עם פרי פארל סולן ג'ניס אדיקשן. מדובר בשירים של ממש, עם בתים ופזמונים קליטים (וגם השפעות דפש מודיות קשות), ומותר להניח שכל תו וצליל שם עברו בחינה מדוקדקת אצל אוקנפלד כדי שיהיה אפשר לנגן אותם ברדיו, או לפחות למכור אותם אחר כך לאיזה פרק של CSI.

לזכותם של אייזן ודובדבני ייאמר שגם באלבום הזה הם לא זונחים לגמרי את המוזיקה שהפכה אותם לכאלה גדולים כאן בארץ. המעריצים הותיקים ימצאו כאן לא מעט קטעי טראנס פסיכדלי כמו פעם (End Of The Road, Franks), גם אם הם מתובלים בגיטרות המטאל שמאפיינות את הצמד היום. אני אישית אהבתי יותר את המיקס המאוזן בין אינפקטד הישנה של הטראנס לחדשה של המטאל כמו שהוא בא לידי ביטוי בטראק המעולה וההמנוני, שכנראה יהיה להיט המסיבות של האלבום הזה -Sa'eed. טראקים מוצלחים נוספים בגזרת המטאל הם הקטעים Can't Stop ו Project 100. ואגב, לא היינו מתנגדים לעוד קטע היפ הופ סטייל Artillery של האלבום הקודם.

מה שבכל זאת קצת מעיב על החגיגה היא הגרסא שלהם ל Riders On The Storm של ה"דורס" שסוגרת את האלבום, שלמרות הפוטנציאל הגדול הגלום בהקלטות המקוריות של ג'ים מוריסון שהגיעו לידיהם, יוצאת קצת חלבית ולא מפותחת מספיק וחבל שגם כאן הם לא זרמו עם הקטע של הרוק והוסיפו גיטרות. אבל ניחא, כנראה בדיוק בגלל היא מונחת בסוף, ולא פוגמת בהנאה ממנת השווארמה הכי טובה בארץ.