בראיונות האחרונים שהוא נותן בתקשורת מוש בן ארי מנסה להתנער מתדמית השאנטי שאותה טיפח במשך השנים. אבל מי שנחשב האב המייסד של השאנטי הישראלי, והאיש עם הראסטות הכי סבוכות בסביבה, צריך לעשות עוד דרך ארוכה עד שיוכלו להסתכל עליו בלי שיקפוץ לראש איזה "יה" או "Jha" מזדמן והוא יוכל להוריד מעצמו את העול הכבר לא כל כך טרנדי של הז'אנר.

אבל גם דרך ארוכה מתחילה בצעד אחד קטן, ואלבומו החדש והרביעי במספר, "אנשום", הוא בהחלט צעד משמעותי בדרך שלו אל עבר המטרה. ב"אנשום", בפעם הראשונה בקריירה שלו נראה שבן ארי מרשה לעצמו להוריד במינון שירי הפיל גוד הנוסחתיים לטובת שירים אישים יותר וקטנים יותר, אבל יפים לא פחות. אמנם יש כאן שתי תזכורות (מוצלחות) לסאונד ההוא בדמות "עם אחד" עם אותו גרוב האתני/רגאטוני א-לה "אנצל", ו"לרדת מהסוס" שדוהר בקצב הרגאיי, אבל דווקא שניהם נשמעים יותר מנותקים מהאווירה הכללית הרגועה והמהורהרת של האלבום החדש. אולי זה בגלל ההחלטה שלו להשתקע סופית בארץ, הזוגיות היציבה (שמייצרת שירים יפים כמו "זיכרון אחד מושלם") או עניין הגיל (אוטוטו 40), אבל ביחד או לחוד, כל אלה מוציאים ממנו את המיטב שמתבטא בשירים מעולים ממש כמו "זמן שמלטף", שיר קאנטרי פולק יפהפה (עם קולה המוצלח של תום רהב מאחורה). 

אווירת האמריקנה חוזרת גם בשירים נאים כמו "אלף רוחות" או "חלומות בלי בית" שלמרות הסאונד ה"זר" שלהם, יכולים להפוך בקלות ללהיטי רדיו בחורף הקרוב. יש אמנם גם נפילות (השיר הפותח "אבא אומר" שאגב, דומה קצת מדי ל  Beautiful של כריסטינה אגילרה) ושיר הנושא "אנשום" אבל הן מעטות מאוד, וגם כשלפעמים בורח לו איזה "בו בו בו" שאנטי/אריאל זילברי ("תיבת הנעורים"), זה נשמע חביב למדי. מרעננים יותר בדיסק הזה הם השירים שמבוססים יותר על הגיטרה החשמלית (בסינגל המוצלח "לא נשבר" וב"טיפה בנחל" הבלוזי), שמראים עוד צד מפותח שלו שפחות הודגש בעבר. זה גם המקום לפרגן גם להפקה המוזיקלית החכמה והמחושבת של אסי איילון שאחרי שהפיק גם האלבומים של עלמה זוהר ומיכאל גריילהאמר, הופך לאיש הנכון במוזיקת המיינסטרים האיכותית של הרגע. יחד הם מצליחים לייצר צליל שהוא אוניברסלי ומקומי גם יחד, מבלי להתפשר על האיכות. אז כן, לא בטוח שזה האלבום שיביא למוש את קיסריה, אבל בטח נקודה חשובה והכרחית בדרך שלו לשם.