יש מעט מאוד אלבומים שנופלים לקטגוריה של "אלבומים אמיצים": אלבומים שבהם השיר או המלודיה הם לא הדבר המרכזי, אלא האדם שמאחורי, אדם שמספר את חייו, שמוותר על הפילטרים והחומות ומזמין אותך  להיכנס אל תוך הפחדים, אל חייו הפרטיים, אל ביתו ומשפחתו. אם נוציא לרגע את שלום, שלמה ופוליקר מהמשוואה הזו, בדור החדש של המוזיקאים אפשר לייחס אלבומים כאלה בעיקר לאמני שוליים כמו גבריאל בלחסן ואביב גדג' שזרקו את החיים שלהם לתוך גיטרות ושירים. עכשיו מצטרפת לחבורה הזו רונה קינן, ממקום קצת אחר. אלבומה החדש "שירים ליואל", הוא אלבום חשוף, אפילו מציצני במידה מסוימת, בן היא עורכת מסע פרידה ארוך מאביה, עמוס קינן, ולוקחת אותנו דרך תחנות בחייו, לפחות כמו שהן משתקפות דרך נקודת מבטה, מילדותו ועד הפרידה הבאה ומתקרבת בין האב שבגר לבת. 

"שירים ליואל" הוא אלבום עצוב בעיקר כי אין בו בהכרח רגע של השלמה או הבנה. קינן בעיקר מתארת סיטואציות, תמונות, מנסה להבין מה קרה, מה היה בדרך, אבל התהליך לא מגיע לכדי נקודת השלמה. מה שיש כאן זה בעיקר מסע דרך נקודות בזמן, זמן שחולף ומשנה את הכל. זה מתחיל ב"כשסנונית בישרה את סוף האביב" בו מתחיל סיפורו של יואל שנולד בשני למאי, באיחור, ואז החיים שהגיעו, הרגעים היפים, ההתבגרות, האכזבות, האובדן, ולבסוף, באופן בלתי נמנע- הזקנה. בכל אותם רגעים יושב אלמנט הזמן, אותו זמן ארור שמחלחל דרך חרכים בתמונה המשפחתית, דרך הילד שהופך לגבר ואז לאיש זקן ומניע את העלילה, עד לסופה הטראגי בו אותו ילד שנולד יום אחרי האחד במאי, הופך לאיש זקן שמתחיל את מסעו ליער האפור, מסע שכולם יודעים שהוא כבר לא יחזור ממנו.

צריך להעריך את קינן על האומץ להתמודד עם נושא כל כך מורכב, ובעיקר על כך שהיא מצליחה לעשות זאת באלגנטיות, ומצליחה לעבור את המשוכה הקשה ביותר: היא נמנעת לחלוטין מכל מלכודת קיטש או מסנטימנטליות מיותרת. יש תחושה באלבום של מעין יופי עתיק, טהור, מזוכך. שירים כמו "אתה מתעורר", "הבית האפור" ו-"כשהקוצים היו קוצים" הם עילוי מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית. כאילו הם נכתבו במקום אחר, בזמן אחר. כל כך רחוק מכל מה שאנחנו מכירים מהמיינסטרים הישראלי. היא מזכירה לפרקים בצלילות שירתה ובאינטונציה את חווה אלברשטיין. מוזיקלית היא מושפעת מגא'ז, רוק, ושירי עם רוסיים מתחילת המאה שעברה, בימים שמוזיקאים ישראלים נהגו לעשות להם תהליך גיור מזורז, ולהפוך אותם לשירי ארץ ישראל.

זו לא המצאה חדשה של קינן. סגנונית, אלה אותם מוטיבים שאפיינו גם את אלבומיה הקודמים. אבל עם זאת, בעבודות הקודמות שלה, למרות רגעים מופלאים, היה נדמה כי משהו תמיד חסר. איזה שפיץ, איזה רגע שבו היא מצליחה להתגבר על המחסומים שלה, ומרשה לעצמה להתרסק על הרצפה, להתפשט, לשרוט את הקירות. משהו שילכלך את היופי, כי היופי לבדו הוא לא אנושי. הוא מנוכר. עכשיו משהו השתנה. לפחות בהרגשה, כי קינן היא אותה קינן. היא לא הטיפוס שמתפתל ושורט אבל העיסוק במשהו כל כך אישי, מכריח אותה להתמודד עם השדים הפנימיים, ולמצוא דרכים חדשות, לבטא את עצמה ותוך כדי התהליך הזה משהו נסדק בעטיפה החיצונית, ודרך החרך הזה נכנס אור גדול.