קצת קשה לכתוב ביקורת אובייקטיבית על אלבום חדש של להקה שהערצת בכל שנות ילדותך ומעבר, להקה שהייתה פסקול משמעותי לכמה מחוויות הנעורים הגדולות שלך (פסטיבל ערד שלפני האסון ההוא), להקה ישראלית שנתנה לך כמה סיבות טובות להקים להקה משלך ולהקה שאחראית לכמה מהשירים האהובים עליך ביותר במוזיקה הישראלית מעולם. קצת קשה, אבל כל עוד יובל, שלומי ושאר החברים מבקשים להישאר פעילים ורלוונטיים גם ב-2010 חייב גם להגיד את האמת כשצריך: משינה הגדולה לא מצליחה לייצר עניין של ממש באלבומה החדש, למעט כמה רגעים בודדים שמזכירים קצת מרגעי השיא מהעבר. כלומר, ברגעים שהם לא נשמעים כמו חיקוי של עצמם.

הלב כמובן, אומר להיות יותר סלחני והגיוני. בכל זאת, כמה להקות ישראליות שרדו פלוס מינוס 25 שנה בביצת המוזיקה המקומית? אבל זה בדיוק מה שעשינו עם האלבום האחרון של יו2, רק לכדי לגלות אחרי כמה שבועות שלא באמת היה צורך בשירים החדשים. בטח כשיש כל כך הרבה חומרים טובים מפעם, שאפשר להחיות מחדש בהופעות ולא בוצעו עד היום.

עם זאת ברור שמלבד הופעות אנרגטיות, יצירה חדשה היא האוויר לו זקוקים החברים כדי להמשיך להניע את המכונה קדימה מבלי לשעמם את עצמם. ואם אלבום בינוני הוא המחיר (וכל עוד לא מדובר בהתרסקות מעדות רומנטיקה עתידנית הקודם), אז אין לנו ממש בעיה לשלם. בטח כשהוא ניתן להורדה בחינם.

הלוואי ונטעה גם הפעם, ובעוד כמה שנים "יהלומים בשמיים" יהיה "מפלצות התהילה" החדש. אבל באמת שאין סיבה להאמין. בניגוד לאלבום הענק ההוא, "יהלומים בשמיים" הוא אלבום שהחתרנות ממנו והלאה, שהסאונד וההפקה שלו נשמעים מיושנים גם במונחי אייטיז ואפילו הלחנים כבר לא יכולים להתהדר באיזה פלגיאט מאיזו להקה חו"לית משובחת. סתם רוק ישראלי יבשושי שנמאס לשמוע עוד בניינטיז.

דבר אחד בטוח, לתשומת לב המלחין שלומי ברכה, משינה של 2010 הרבה פחות מוצלחת באזורי הקצב ופוגעת יותר דווקא באזורים השקטים והמהורהרים יותר, בטח בכל הנוגע לטקסטים של יובל בנאי שכמו תמיד אצלו נעים בתזזיתיות בין המוצלח למביך ("באינטרנט פותח אתר של קהילה" מתוך "בליינד דייט"). שירים כמו הסינגל הראשון והאווירתי "בין הצללים" ובלדות משינאיות כמו "מדורה קטנה" ו-"געגוע" (שהיה יכול להתיישב ב"שיא הרגש" בכיף) טובים מסוגם ומצליחים להעלות חיוך קטן של אושר נוסטלגי. אפשר להוסיף בנדיבות את גם השיר הסוגר "ילדה שלי" שעטוף בוייב רוק מזרחי א-לה כנסיית השכל פינת זוהר ארגוב.

לשירים הקצביים כאמור צריך להתייחס ביותר חשדנות, אם כי מי שבילה ביותר מאחת מהופעות האיחוד של משינה בשנים האחרונות בטח יודע שיש סיכוי שגם הבינוניים בהם יעברו יותר טוב בהופעה משומנת עם דיסטורשנים פתוחים ומערכות הגברה אימתניות מאשר בהפקה העצלנית של האלבום שפשוט חונקת את האנרגיות החיות של החברים. מוצלחים יותר: שיר הנושא המרגש ואולי אחד המוצלחים שלהם בשנים האחרונות, "לנדסמן ופולנסקי", הלהיטי שמרפרף לסטייל הסיפורי של גברת שרה השכנה ו"ביקור בעיר" (עם טקסט טוב של בנאי) בין השירים יחידים שזוכה להפקה עדכנית קצת יותר. מוצלחים הרבה פחות: השיר הפותח "בליינד דייט" והסינגל השלישי והמבולבל "האושר הסמוי" , שנתקעו איפשהו בתחילת האייטיז. באחרון, זה נהיה ממש מביך עם ליין סינטי מביך שמספק חודורוב.

אם נסכם. לא אלבום מוצלח מדי של משינה, אבל בטח יותר שלם מרומנטיקה עתידנית ובעיקר, וכמה שעצוב להגיד את זה, אלבום רוק ישראלי ראוי יותר משלל אלבומי להקות שיצאו כאן בשנים האחרונות. אבל זה נושא לכתבה אחרת.