יום שישי בצהריים. אמצע אוגוסט. אתה מסתכל על השמש מסתכלת עליך. מכבה סיגריה, חולם על חורף, בורח למזגן. גם שם השמש תופסת אותך. דרך הוילונות, חרכים קטנים של אור שמאירים על הבמה, על הקהל שכולל גם המון ילדים קטנים שאמאבא לקחו איתם לבילוי של לפני שבת. זו תפאורה מעניינת, שמקבלת גוון סוריאליסטי כשעמיר לב עולה לבמה, עם הגיטרה, הג'ינס והחולצה השחורה הקבועה. מה הקשר בין המלנכוליה של עמיר לב לבין היום הזה, השעה הזו, השמש שבחוץ. ובכן, אין קשר מיידי. גם לא צריך. אתם יכולים לשים את לב בזאפה, על נגמ"ש באמצע מדבר, או סתם בקרן רחוב, עדיין משהו יקרה, בשלב מסוים הוא יצליח להתרומם, לעופף למקומות אחרים, רחוקים, גבוהים ומרשימים.

עמיר לב הוא מהזמרים האלה, שאו שאוהבים אותם או שלא. אם אתם מחובביו המתרבים של הזמר החולוני-לשעבר, הבנתם מזמן שכל ניסיון לתאר את השירים שהוא כותב והאופן שבו הוא מבצע אותם על הבמה נדון מראש לכישלון. המלים שלו ומה שהוא עושה איתן פשוט נמצאים במקומות כל כך רחוקים שזה אפילו לא מרגיש שאנחנו כותבים באותה שפה. אבל הכוח האמיתי של לב בהופעות הוא לאוו דווקא המילים אלא המוזיקה. במופע הזה ספציפי, בו ליוו אותו גולן זוסקוביץ, אסי ששון ואדם שפלן על האקורדיון, העיבודים היו לא פחות מגאוניים. בזכות השילוב בין האקורדיון לטריו רוק בסיסי, השירים קיבלו שמיכת סאונד מפותחת מאוד שאפשרה ללב להפגין את כישוריו גם כזמר, אבל לא פחות מזה – כגיטריסט בחסד עליון, שיוצא משירים כמו "עננים שחורים" לסולואים ארוכים ועוצמתיים ונוסק יחד עם הלהקה והקהל לטיסה של 7 דקות בגן עדן.

העיבודים למופע כל כך חזקים ומהודקים שהערך המוסף שלהם לשירים המוכרים הוא עצום, וזה אחד הדברים הכי מרשימים בלב כפרפורמר – הוא לא סתם מנגן את הלהיטים שהקהל רוצה, אלא מעניק נופך אחר לכל אחד מהשירים בטיפול מדוקדק שדוחף אותם למחוזות חדשים והופך כל מופע לחוויה אחרת לגמרי. אין עוד פרפורמרים שמציעים שילוב כזה בין שירים טובים ואמיתיים לביצועים נכונים, מחוספסים (גם אם לא תמיד מדוייקים – אבל למי אכפת אם לב פספס חצי טון) שתופסים אותך בבטן והופכים את הקישקעס לפורפרה.

בגזרת השירים, לב משחק עם כל הרפרטואר שלו, ויש לו כבר לא מעט קלאסיקות בארסנל, כשבלטו במיוחד פנינים כמו "6 שעות" (שהקהל, כמו תמיד, ביצע חצי בעצמו) ו-"נמל תעופה" (מהאלבום האחרון, שיכול לתחזק מופע לבדו) כמו גם רבות אחרות שהספיקו למופע של שעתיים נטו על הבמה, כשלב עולה להדרן ועוד אחד ומול כל היופי המצמרר הזה אתה מוצא את עצמך מתרגש, צוחק, שמח, עצוב ובוכה כמו ברכבת הרים.