"היה שואו מרשים. בלי נשמה" כתבו בסמסים שהגיעו מהצד השני של הפארק. השעה הייתה אחת עשרה וחצי בלילה. ביתן 1 בגני התערוכה היה מלא. תורים ארוכים השתרכו ליד הבאר. על הבמה הופיעו דינוזאור ג'וניור. הם היו אפקטיבים, מהוקצעים, אבל עדיין, רק מנת פתיחה. אחרי הכול, תל אביב התחפשה אתמול ללונדון. ערב אחד בספטמבר בו מלכת הפופ העולמית מופיעה מצד אחד, ומצד שני אחד מהרכבי הרוק הגדולים של שנות התשעים.

בחצות בדיוק מייק פאטון והלהקה שלו עלו לבמה להופעה אחרונה בסיבוב האיחוד שלהם שהגיע אחרי 11 שנה. לא ראו את זה עליהם. אולי חוץ מהעובדה שהיה נדמה שהם נהנים מכל רגע. את השנים מחוץ לפיית' נו מור, פאטון, אחד האמנים הכי מעניינים בעולם, הקדיש לכל מיני נסיונות מוזיקליים אוואנגרדים. הוא גם ביקר בארץ כמה פעמים. אבל גם הוא ידע שלאן שהוא לא הולך הוא סוחב איתו את הזיכרון של הלהקה. את אותן שנים בסוף שנות השמונים ועד אמצע התשעים בהם הם לקחו חלק בלתי נפרד בפסקול של תקופה היסטורית.

פאטון, תיאטרלי כתמיד, עלה לבמה בחליפה אדומה ומקל של גנגנסטרים. הוא ישחק על התפקיד הזה עוד הרבה במהלך הערב. הקהל קיבל אותו ואת הלהקה בחיבוק עצום ואוהב. השיר הראשון היה Reunited, חידוש לשיר סול ישן, שמדגיש את הקול האדיר של פאטון, אבל היה מדובר בברייק קומי בלבד שנועד לשחרר מתחים, כאילו אומרים "אל תקחו אותנו ברצינות מידי, באנו לכאן כדי ליהנות". וזה אכן מה שקרה. מייד כשהשיר נגמר, התופים נפתחו, הגיטרות התחילו להשתולל, ופאטון השתלט על הבמה. זה היה מחזה מרהיב לראות אותו שם. פאטון הוא זמר נדיר, אבל בעיקר מדובר בפרפורמר חד פעמי. הוא משחק עם הקול שלו, מתקשר עם הקהל, מודע לכל תנועה באולם, על הבמה. הכריזמה שלו לבד יכולה להחזיק שעתיים של הופעה גם אם הוא לא היה מנגן שיר אחד.

מבחינת הסט ליסט היו כמה פספוסים אבל כל השירים החשובים היו שם: Midlife Crisis, Epic, We Care A lot, Evidence, I started a Joke ו- The Gentle Art Of Making Enemies. גם ברגעים אחרים, עם שירים פחות מוכרים, לא היה שום רגע מת. פאטון, כבר אמרנו, הוא שואו של איש אחד, אבל עם להקה אדירה מאחוריו. גם בליל בלתי נתפס של צרחות, גרם לך לשבת מהופנט, בתחושה שאתה צופה במופע שנמצא בתפר הדק שבין הופעת רוק לתיאטרון. והקהל היה שם. עמוק בפנים, רוקד. צורח. שוכח לרגע את השעה, ואת העובדה שעברו 12 שנים מאז שהלהקה הקליטה את השיר האחרון שלה. כי ככה זה עם רוקנ'רול, הוא עובד יותר על רגש, ופחות על היגיון. ורגש לא היה חסר שם. אולי בגלל שזה היה המופע האחרון בסיבוב, הייתה תחושה שהלהקה השאירה הכול על הבמה. הם באו לכאן ליהנות. הם לא יודעים מה יקרה הלאה. גם אנחנו. אבל זה לא משנה. לרגע אחד, רכבת הזמן לקחה אותנו לשנות התשעים, ואף אחד לא רצה לעצור את הנסיעה.