מוזיקה מוגדרת כאמנות סידור של צליל ושקט במרחב הזמן ומקור המילה מגיע מהמילה היוונית "מוזיק". היצירה המוזיקלית מורכבת ממשתנים רבים שגורמים לה להישמע ייחודית כפי שהיא כגון, קצב, מרקם, גוון, דינאמיקה, הרמוניה ומלודיה אשר לובשים צורה ובאים לעולם באמצעות תווים אותם מנגנים כלי נגינה שונים. מוזיקה כוללת  סגנונות רבים ומגוונים כאשר כל עם מתהדר בסגנון הייחודי לו. המוזיקה מתחלקת לז'אנרים רבים כאשר לפעמים הגבולות ביניהם מטשטשים ונוצרת מוזיקה חוצת גבולות ופורצת סגנונות כפי שהגיחו לעולם סגנונות הג'אז והדאב.

האדם שומע ויוצר מוזיקה עוד משחר ההיסטוריה כאשר המסורות המוזיקליות העתיקות בעולם מיוחסות להודו ולסין, שם היא מנוגנת ונשמעת מעל 3,000 שנה. ביוון העתיקה התייחסו למוזיקה כאל משהו אלוהי והיא היוותה חלק חשוב בחיי התרבות והחברה באותה תקופה. בתקופת הרומאית פחת מעמדה הנשגב של המוזיקה והיא הפכה לרקע של תהלוכות ניצחון ובידור.

המוזיקה מלווה את האדם כאמור משחר ההיסטוריה והתרבות המערבית עושה בה שימוש רב. ניתן למצוא אזכורים של מוזיקה עוד מימי הביניים (500-1400) אז השתמשה בה הכנסייה הקתולית בטקסים דתיים שערכה. בתקופת הרנסאנס (1400-1600) המשיך להיעשות במוזיקה שימוש לצרכים דתיים ובתקופת הבארוק (1600-1750) המוזיקה השתכללה ועידן האופרות החל. בתקופה זו הוגדרו מספר צורות מוזיקליות בהן ממשיכים לעשות שימוש עד היום (פוגה, סונטה) ופעלו בה המוזיקאים  גאורג פרידריך הנדל ויוהאן סבסטיאן באך.

מוזיקה קלאסית הופיעה בין 1750 ל-1800 והוא אופיינה במלודיות שדמו לקול אנושי והיו ניתנות לשירה, כאשר מלחינים כמו וולפגנג אמדאוס מוצרט ויוזף היידן החלו לכתוב סימפוניות מורכבות. במאה ה-19 עברה המוזיקה לכיוון הרומנטי בהתאם לרוח התקופה, עם מלחינים כמו פרנץ שוברט ולודוויג ואן בטהובן שהציגו סגנונות דרמטיים ומלאי רגש. במאה ה-20 בשל חידושים טכנולוגיים של התקופה כמו רדיו ופונוגרף (אבי הפטיפון) חל גידול עצום בשיעור ההאזנה למוזיקה ובפופולאריות שלה. המוזיקה יצאה מאולמות הקונצרטים והגיעה להמון והפכה לאחת האומניות המשפיעות של התקופה.